אם תשאלו היום מישהו ברחוב "מה עם החטופים", אתם תיתקלו בהרמת גבה. הרי כבר החזרנו את כולם, על מה אתה מדבר? אין יותר חטופים! זעקנו Bring Them Home ונושענו, לא?
אז לא. ברוך ה' כל החטופים משמחת תורה שוחררו או הושבו אלינו, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים להפנות את המבט מאלה שעדיין לא שוחררו, וגם בעת כתיבת שורות אלה מוחזקים בשבי נורא. אני מדבר על אלי כהן, רון ארד ויהודה כץ. המשפחות שלהם עדיין מחכות, אבל לא נראה שמישהו זוכר או חושב על העניין.
אלי כהן היה אחד מהמרגלים הדגולים ביותר בתולדות המדינה. הוא עבר לדמשק בפברואר 1962 בשם הבדוי כאמל אמין ת'אבת. בחוכמה רבה ובקסם אישי הצליח לבנות קשרים עם פוליטיקאים, קצינים בכירים ואנשי ציבור בסוריה.
ההיטמעות של כהן הייתה מוצלחת כל כך עד שהסורים כמעט מינו אותו לשר הביטחון שלהם. הם נתנו בו אמון מלא ושיתפו אותו בסודות צבאיים חשובים. כהן היה מעביר מיד את המידע לממונים עליו במוסד, והיום מוכח מעל כל ספק כי המידע שהביא היה אחד מגורמי המפתח בניצחון המהיר על סוריה במלחמת ששת הימים.
ב־24 בינואר 1965 פרצו כוחות הביטחון הסוריים לדירתו של כהן ותפסו אותו בזמן ששלח מידע לישראל. הוא נעצר, נחקר ועונה באכזריות. תוך זמן קצר הוא הואשם בעוון בגידה ונגזר עליו דין מוות, וב־18 במאי של אותה שנה נתלה בתלייה פומבית בכיכר אל־מרג'ה שבדמשק.
איפה אלי כהן היום? מתבקש היה כי ינוח מנוחת עולמים בהר הרצל, אבל לצערנו זה לא המצב. כבר למעלה מ־60 שנה שסוריה מחזיקה בגופתו, ופעם אחר פעם סירבה לשחרר אותה. זהו החטוף מספר 1 שלנו, אבל איש לא צועק "Bring Him Home" או עונד סיכה צהובה למענו.
ומכאן ללבנון. ב־16 באוקטובר 1986 נשלחו הטייס ישי אבירם והנווט רון ארד לתקוף יעדים של אש"ף בדרום לבנון. פצצה שהפנטום F-4 שלהם שיגר התפוצצה לפני הזמן ופגעה בכלי הטיס, עד שארד ואבירם נאלצו לנטוש אותו. כמה שעות אחר כך הצליח בנס מסוק של צה"ל לאתר את אבירם ולחלץ אותו תחת אש כבדה, אבל ארד נתפס בידי כוחות מקומיים בלבנון.
רון ארד נלקח לביירות ואז נחטף בידי קבוצה מתנועת אמל הלבנונית. הוא נלקח לבקעת הלבנון והוחזק בתנאים איומים. ב־1988 הועבר לידי חיזבאללה והוסתר בכפר א־נבי שית. המשך הסיפור מעורפל יותר, אך ההשערה המקובלת היא שנלקח לאיראן והושם בטהרן בבידוד מוחלט. ב־1994 איראן החזירה אותו לחיזבאללה, ומכאן נעלמו עקבותיו. הדעה המקובלת היא שרון ארד מת בין 1995 ל־1997 מרעב ומאי־קבלת טיפול רפואי. כיוון שגורלו נותר בלתי ידוע, עד עצם היום הזה אשתו נחשבת "עגונה", אני עדיין מתפלל למענו, רון בן בתיה.
איפה רון ארד נמצא היום? אם הוא בחיים, הוא היה אמור להיות בחיק משפחתו, ואם לא, לנוח מנוחת עולמים בהר הרצל ליד אלי כהן. אבל זה לא המצב. חי או מת, רון ארד עדיין מוחזק בידי חיזבאללה. זהו חטוף מספר 2, וגם בשבילו איש אינו מפגין או עונד סיכה צהובה, ורוב האנשים בכלל לא זוכרים את שמו.
חטוף מספר 3 הוא יהודה כץ. יהודה כץ נפל בשבי יחד עם זכריה באומל וצבי פלדמן בקרב סולטן יעקב ב־11 ביוני 1982. היה זה קרב קשה מאוד. 21 חיילי צה"ל נפלו ולמעלה מ־30 נפצעו. הסורים העבירו 30,000 לוחמים ללבנון כדי לעזור לאש"ף, ויחד איתם טילי נ"מ, טילי נ"ט מונחים וכלי שריון סובייטיים, דוגמת טנקי T-55 ו־T-62.
הסורים הגיעו עם כוח אש עצום, ועל כן היה זה אחד הקרבות הכואבים ביותר של צה"ל אי פעם. והסורים לא איבדו את התיאבון כשהקרב הסתיים. הם הביאו את באומל, פלדמן וכץ, ואת הטנק שלהם, חזרה לסוריה והצעידו אותו ברחובות דמשק בנפנוף דגלי סוריה ופלסטין. כפי שאתם מסוגלים לדמיין, אזרחי סוריה הכה חביבים וחפים מפשע לא התביישו לחגוג כהלכה את לכידתם של שלושת הלוחמים האמיצים הללו.
למשך תקופה הייתה קריאה ציבורית לשחררם, והיא לחצה על ממשלת ישראל לפעול. חלפו שנים, ובינתיים בצה"ל קיבלו את ההנחה שהשלושה כבר מתו. באפריל 2019 איתרו המוסד וצה"ל את גופתו של זכריה באומל, ובמבצע גבורה הביאו אותה לקבורה ארצה. במאי 2025, במבצע גבורה דומה, הובאה גם גופתו של צבי פלדמן חזרה ארצה לקבורה.
איפה יהודה כץ בימינו? האם גופתו מוחזקת בסוריה או שהועברה לידי חיזבאללה? אין לדעת, אבל דבר אחד ברור, הציבור הישראלי שכח ממנו. כמו אלי כהן ורון ארד, איש לא תולה תמונות של יהודה כץ בכבישים, איש לא מפגין למענו, ולמיטב ידיעתי אין אף אחד בארץ שעונד סרט צהוב או סיכה למען חטוף מספר 3.
אין שמח ממני על השבתם של חטופי שמחת תורה הביתה, הן אלה ששפר עליהם גורלם ונותרו בחיים, הן אלה שמתו על קידוש השם. אנחנו חייבים להודות לה' על כך, כי מדובר בנס גלוי. עם זאת, בבקשה אל תשלו את עצמכם כי "כל" החטופים חזרו הביתה. זה פשוט לא נכון. המשיכו להתפלל לחזרתם של אלי כהן (אליהו הכהן בן סופיה), רון ארד (רון בן בתיה) ויהודה כץ (יקותיאל יהודה נחמן הכהן בן שרה), ולבקש מה' כי ישיב את הגיבורים האלה ארצה, כדי שיזכו לכבוד הראוי להם.