בקליניקה שלי אני פוגש יום יום חיילים שחוזרים מהמלחמה, וממש מחר אני יוצא שוב לשירות מילואים כלוחם.
הנושא של בריאות הנפש במלחמה הזו נוגע בי גם מקצועית וגם אישית. השבוע, כשהגעתי לדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת שעסק במצוקתם של תלמידי ההסדר, באתי להגיד לחברי הכנסת דבר אחד פשוט: הבעיה היא לא רק ההכרה הרשמית של משרד הביטחון בטראומה, הבעיה העמוקה יותר היא איך הבחורים האלה בכלל יגיעו לטיפול.
תחשבו על התמונה הבאה: בחור צעיר בן 20, שרק לפני רגע נחשף למראות הכי קשים שאפשר לדמיין במחנה שורה או בסמטאות עזה, פושט את המדים, חוזר לישיבה ויושב מול הגמרא.
הר"מ שלו הוא זה שיראה אותו ראשון. הוא יראה שהבחור בוהה בסטנדר, שהוא מסתגר, שמשהו בו כבוי. אבל לר"מ, מסור ואוהב ככל שיהיה, אין את הכלים המקצועיים לזהות שזו פוסט-טראומה. אין לו כתובת מהירה להפנות אליה, ואין לו את הידע הקליני כיצד לתווך את הטיפול לבחור שמתנגד או מכחיש. והרי הר"מ הוא הדמות המשמעותית והקרובה ביותר עבור הבחורים האלה ביומיום.
זה כשל מערכתי שקיים שנים וצף כעת במלוא חומרתו. חיילי ההסדר, לא רק אלו ששירתו בשורה ולא רק עכשיו, הם למעשה חיילים ללא קב"ן. אין מי שלוקח אחריות על מצבם הנפשי בזמן שהם נמצאים בין כותלי הישיבה.
מה זה אומר בפועל? המשוואה אכזרית: בלי שמישהו מקצועי ייתן שם למצוקה - אין הפניה. ובלי הפניה - אין טיפול. אלו שמגיעים אליי לקליניקה, הגיעו רק כי מישהו במקרה הצליח לזהות את הנורות האדומות ולתווך להם את העזרה. רבים אחרים פשוט לא מגיעים. הם נופלים בין הכיסאות. יש כאן תלמידים שמשלמים יום יום בבריאותם הנפשית, ובקצה, לצערנו גם בחייהם, על הלקונה הזו.
הישיבות רוצות לתת מענה, והר"מים עושים כל שביכולתם לעזור, אבל הם עומדים מול שוקת שבורה של תקצוב. תבינו את האבסורד הממסדי: תלמיד ממוצע בישראל מלווה על ידי פסיכולוגים חינוכיים של אגף שפ"י מהיותו ילד. כשהוא מגיע לצבא בסדיר, יש לו קב"ן. אפילו בעולם המכינות הקדם-צבאיות, המדינה החלה לאחרונה להתניע פתרון מערכתי מוסדר. ורק החיילים שלנו במסלול ההסדר נותרים בוואקום, ללא שום מענה מוסדר.
האצת ההכרה מטעם משרד הביטחון היא חשובה מאין כמותה, אבל היא לא מספיקה. המדינה חייבת להקצות מיד משאבים שיאפשרו לישיבות לבנות מעטפת של ליווי פסיכולוגי-מערכתי לצוותי הר"מים. כי בלי גב קליני לרבנים, הבחורים לא יגיעו לטיפול לעולם.
מיד לאחר הדיון בכנסת, יצאתי לירושלים, אל יום עיון מיוחד שערכנו ב'מכון כיוון', בסיוע ארגון 'הומיה' (קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש). הכנס, שיועד לר"מים ולראשי ישיבות, עסק בדיוק בנושא הזה: זיהוי מצוקה והפניה לטיפול. הגיעו לשם עשרות ר"מים מכל גווני הישיבות, כי השטח מבין שחייב פה פתרון מהותי. הנציגים שהגיעו קיבלו מאיתנו "ארגז כלים" שמכיל צעדים פרקטיים לזיהוי מצוקות, אבל זהו רק צעד ראשון. ההכשרה הזו צריכה להגיע לכל ר"מ בישראל, והם חייבים כתובת מקצועית קבועה להתייעצות.
הכאב הגדול הוא שפונים אלינו ר"מים שמבקשים מאוד להגיע להכשרות הללו, אבל פשוט אין להם אפשרות בגלל העלויות שכרוכות בנסיעה ובפינוי הזמן. ככה בדיוק זה נראה כשהמענה הנפשי לא מוגדר ולא ממומן על ידי המדינה.
אנחנו מצידנו לא מחכים לממשלה. עשינו את הכנס הזה בצורה וולונטרית לחלוטין, כי מדובר פה בדיני נפשות ואין לנו זמן להתמהמה. השטח כבר פועל, אבל הוא לא יכול לשאת את המשא הזה לבד. הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות על הנושא ותקדם מערך תמיכה נפשית מוסדר לישיבות ההסדר.
בסופו של דבר, אלו הילדים של כולנו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני וממייסדי 'מכון כיוון' המעניק ליווי פסיכולוגי-מערכתי לישיבות, מדרשות ומכינות.