ההודעה הדרמטית של הרבנות הראשית על פתיחת מבחני ההסמכה לנשים אינה רק סופו של קרב משפטי מתיש, אלא קו פרשת מים ביחסי דת ומדינה. במשך חודשים ארוכים המערכת שותקה, ואלפי אברכים נותרו בני ערובה של מאבק עקרוני.
כעת, כשהכותרות מבשרות על "מהפכה היסטורית" ו"צדק חלוקתי", הגיעה השעה להרכיב משקפיים כלכליים ולבחון את המציאות: עלינו להחליף את המילה הרומנטית "הכרה" במונח המדויק והארצי יותר - ג'ובים.
בהרצאות שלי אני מבקר את החגיגה התקשורתית הרגילה שמפספסת את התמונה הגדולה. זהו אינו מאבק על החירות האינטלקטואלית ללמוד תורה. את החירות הזו נשים דתיות ממשות בהצלחה מרובה כבר שנים, כיועצות הלכה המעניקות מענה למאות אלפי פניות, מתוך דרישה אורגנית מהשטח. המאבק הנוכחי, שאותו הובילו ארגונים ניאו רפורמים בגיבוי בג"ץ, הוא על היכולת להמיר את הידע הזה ל"תקן" ממשלתי מוגן, עם פנסיה תקציבית וכוח בירוקרטי.
אינפלציה של תעודות
אולם הניצחון המשפטי הזה הוא "ניצחון פירוס". מה שבית המשפט יצר השבוע, הלכה למעשה, הוא פיחות דרמטי במטבע היוקרה הרבני. כלכלנים יודעים שערכה של תעודה (כמו ערכו של כסף מנייר) נובע אך ורק מהאמון שהציבור נותן בה. עד היום, הסמיכה של הרבנות נהנתה ממעמד של "מטבע עובר לסוחר" כי היא שיקפה סטנדרט הלכתי המקובל על הזרם המרכזי. ברגע שהמדינה כופה הנפקת תעודות על בסיס קריטריונים משפטיים-חילוניים, היא מציפה את השוק ב"כסף מודפס" חסר כיסוי ריאלי. הנייר יהיה אותו נייר, אבל הערך שלו בשוק הדתי יצנח לאפס.
הרב עמאר מבין את מה שבג"ץ מפספס
מי שהיטיב לזהות את התהליך הזה, מכיוון בלתי צפוי, הוא הראשון לציון, הרב שלמה עמאר. בשיעורו השבועי הוא הטיל פצצה כשהכריז: "עדיף שתתבטל הרבנות... אז נעשה רבנות פרטית. כל קהילה תמנה לעצמה רב, כפי שהיה בחוץ לארץ לאורך הדורות".
הרב עמאר, בחושיו החדים, מבין בדיוק את מה שאני טוען כבר שנים כחלק מתפיסת הפרדת היהדות מהמדינה: מוסד דתי שנשען על המדינה סופו לאבד את עצמאותו ואת הרלוונטיות שלו. האיום של הרב הוא הכרזה על הפרטה. העולם הרבני מבין שאם המותג "הרבנות הראשית" יהפוך לסניף של הפרקליטות, האלטרנטיבה היא שוק חופשי של שירותי דת וטוב שכך.
הכשל הלוגי של "האמון במטבח"
תומכי המהלך מנופפים בטיעון סוציולוגי כביכול: "הרי נשים ממילא מנהלות את הכשרות במטבח הביתי וסומכים עליהן, אז למה לא במועצה הדתית?". זהו כשל לוגי שמטשטש את הגבול בין סמכות וולונטרית לסמכות כפויה.
קיים הבדל בין האינטימיות של התא המשפחתי, המבוססת על היכרות אישית, לבין מערכת רגולטורית שנכפית על הציבור. הקהילה האורתודוקסית היא מועדון המבוסס על ערכים משותפים; היא אינה מוכנה לייבא סמכות רוחנית מבחוץ רק משום שהיא מחזיקה בצו של שופט בג"ץ אוכל טרפות. שום פסק דין לא יגרום לקהילה בבני ברק או באלקנה לפנות לרבנית שהוסמכה בכפייה כדי לפסוק בענייני נידה או כשרות.
המס העקיף החדש
ההשלכה הישירה היא יצירת מערכת כפולה ובזבזנית. ככל שהרבנות הראשית תהפוך למזוהה עם אג'נדות משפטיות, כך יפחת ערכה בעיני הצרכנים. התוצאה תהיה נדידה מסיבית לשירותים פרטיים - בד"צים ובתי דין קהילתיים (בדיוק כפי שחזה הרב עמאר). כך נוצר "מס עקיף": אזרחי ישראל ימשיכו לממן מכספי המיסים את המערכת הממשלתית המנופחת, שתעסיק פקידים ופקידות שינפיקו תעודות חסרות ביקוש, ובמקביל ייאלצו לשלם מכיסם הפרטי עבור שירותי דת פרטיים שיספקו את הסחורה האמיתית. בניסיונו לכפות "נאורות", בית המשפט הפך למעשה לסוכן ההפרטה היעיל ביותר של הדת בישראל, רק חבל שהוא עושה זאת תוך גלגול עלויות עתק על האזרח הקטן.
מייל לתגובות: Tamir@mashma.net