פתאום עלה הכותל לכותרות, לאחר שנים של תנומה. פתאום כולם מפעילים שרירים. פתאום בימין משמיעים קולות, ובשמאל מציירים קריקטורות. פתאום כולם נזכרים בו.
וכולם שואלים, מה פתאום? מדוע קומץ של מיליארדרים, שאינם גרים כאן, שאינם חיים כאן, ושאינם מגיעים הנה להתפלל, אמורים להתערב בנעשה כאן?
אך למעשה, אין זה מאבק חדש. שורשיו נעוצים כבר למרגלות הר סיני, בין אלו שאמרו "נעשה ונשמע" לבין אלו שביקשו להיות "פלורליסטים". בין אלו שבנו מן הזהב ארון ללוחות הברית, לבין אלו שבנו מן הזהב עגל. ובהמשך, בין מרים בת בלגה המתייוונת לבין מתתיהו עם הקריאה האלמותית "מי לה' אלי".
וכאן מתנהל אותו מאבק, אותה "דילמה", אותו נייר לקמוס עשוי זהב, מי לה' אלי.
סוגיית הכותל מופיעה בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הזו במפורש.
בהסכם עם הציונות הדתית, סעיף 116; בהסכם עם עוצמה יהודית, סעיף 88; בהסכם עם יהדות התורה, סעיף 101; ובהסכם עם נעם, סעיף 24, בזו הלשון:
בהתאם לסטטוס קוו, טקס דתי ותפילה בכותל המערבי ובמקומות הקדושים ימשיכו להיערך על פי מנהג המקום, שהוא על פי דין תורה, כמשמעותו לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג, 1953, שהרבנות הראשית לישראל ורב הכותל והמקומות הקדושים נוהגים לפיו, וזאת בשתי עזרות נפרדות. היה ויידרש לשם שמירת הסטטוס קוו, יחוקקו חוק ותקנות להבטחת ואכיפת האמור בסעיף זה.
ובהסכם עם נעם מופיע גם ההמשך, בזו הלשון: סגן השר ח"כ אבי מעוז יהיה בין הגורמים במדינה עמם תוכן עמדת המדינה בבג"ץ הכותל (145/13 ואח').
גם בקווי היסוד של הממשלה ה־37, הממשלה הנוכחית, נכתב כך:
יישמר הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, כפי שהיה מקובל זה עשרות שנים בישראל, ובכלל זה ביחס למקומות הקדושים.
שחור על גבי לבן.
ולנוכח כל זאת, כיצד ייתכן שבנושא מהותי כל כך, מרכזי כל כך בהסכמים הקואליציוניים, אין לפתע עמדה אחידה של הקואליציה? כיצד ייתכן שמי שחתום על ההסכמים חוטף רגליים קרות, גורר רגליים ומעניק "חופש הצבעה" בסוגיה שעל פי התחייבויותיו היה עליו לאכוף?
מה מתרחש כאן?
ומדוע כה רבים שותקים?
נדמה כי שוב ניצב מולנו העגל, עגל הזהב, אותו פחד מפני מיליארדרים שונים, שלכאורה חפצים מאוד בנדל"ן במקום שבו שורה שכינה, אף שמחקו את התפילה על עתידו של המקום הזה מנוסחי הפולחן שלהם.
והאם האקסיומה שלפיה הרפורמים כה להוטים אחר הכותל אכן מחזיקה מים? שמא שוב מדובר בפחד מאריה של נייר? ואולי לאותם מיליארדרים נכבדים אינטרסים מגוונים, רצונות שונים, וסוגיית הכותל כלל אינה ניצבת בראש מעייניהם? וגם אם כן, האם ראוי לשוב ולכרוע, לשוב ולהשתחוות, לאותו עגל זהב שהכריע אותנו בעבר, ולתת לו להכריע אותנו גם עתה?
אלו נקודות למחשבה.
המקום הקדוש שלנו הוא מבחננו, של כל אחד ואחת מאיתנו, של כל אחד מנבחרי הציבור שלנו, ושל כולנו כעם. התקווה לעתיד קדוש של בית מקדש, של עבודת אלוקים ושל קרבת אלוקים, היא העומדת כעת למבחן. מהו באמת ציר אמונתנו? האם אנו נאמנים לדרכנו, נאמנים לאמונתנו, ומבינים כי ייעודנו כאן הוא לעבוד את האלוקים, ולא לעסוק בהשגת תקציבים, לא לנצל את המשאבים שניתנו לנו שלא למטרות שלשמן יועדו, ולא חלילה לסגוד שוב לעגלים בני חלוף?
ומה באפשרותנו לעשות? כל אחד ואחת מאיתנו המבינים את משמעות החלטת בג"ץ האומללה, את משמעות גרירת הרגליים ואת הכניעה לגורמי חוץ על חשבון עתידנו הלאומי, מחויבים לכל הפחות להפעיל לחץ ציבורי, לכתוב מאמרים, לשלוח מכתבים לחברי הכנסת, להשמיע קול ברור ולא לשתוק. וכפי שלא שתקנו לנוכח החשש שבתי החולים יהפכו למוקדי חמץ בפסח, כך אין לנו רשות לשתוק לנוכח החשש שהמקום הקדוש לנו, שריד בית המקדש והדרך אל בית מקדש שלישי, עלול לשוב ולהיטמא.
מישהו צריך לקרוא כאן בקול, "מי לה' אלי".
והמישהו הזה הוא אנחנו.