השבוע נערך בעוטף עזה טקס חילופי מפקדים צנוע ומרגש. בלי תפאורה מיותרת, בעיקר אדמה דרומית, רוח קלה, ומפקד אחד שנכנס לתפקיד הכבד ביותר שיש: מפקד אוגדת עזה.
כבר במשפט הראשון שלו, תת אלוף לירון בטיטו בחר לא לדבר על עצמו. הוא דיבר על 98 לוחמי חטיבת גבעתי שנפלו בזמן שפיקד עליהם במלחמת "חרבות ברזל", ואמר בפשטות: הלוואי שנהיה ראויים להם.
הרגע הזה אמר הכול. הנופלים לא היו רק אזכור פורמלי בטקס; הם נוכחים בדברים שלו, הם הולכים איתו, והם חלק בלתי נפרד מהפיקוד ומהשליחות שהוא נושא על כתפיו.
זכיתי לשרת לצידו יותר מ- 400 ימי לחימה. הייתי שם לידו בלילות הארוכים ביותר, בהם כמעט ולא עצם עין. גם אחרי כמה יממות רצופות ללא שינה, די היה בזיהוי קצר בקשר כדי שיזנק תוך שניות, חד, ממוקד ונחוש. לא מתלונן, לא מתמהמה. פשוט קם והולך קדימה, כי יש אירוע ויש אחריות.
את כל תקופת החגים, ראש השנה, פסח וסוכות, הוא העביר עמוק בתוך עזה, הרחק מהבית ומהמשפחה. הוא תמיד בחר להישאר עם הלוחמים שלו במקום שבו ההכרעות מתקבלות באמת. הוא לא פיקד מאחור, אלא היה שם תמיד מקדימה, בתוך האבק, המורכבות והסיכון.
לצד הנחישות וההתקפיות הרבה שלו, כמפקד שתמיד יוזם, דוחף ויוצר מציאות מבצעית, הוא מעולם לא שכח את האדם שבקצה. הוא תמיד זוכר שהמשימה העליונה היא ביטחון אזרחי מדינת ישראל, ושהדרך לשם עוברת גם דרך החייל בעמדה הרחוקה ביותר.
ראיתי אותו מתעקש לא פעם שחייל מילואים ייצא לאירוע משפחתי, בזמן שהוא עצמו נשאר בלב עזה. שמעתי אותו מרים טלפון להורים מודאגים כדי לחזק ולספר על הבן שלהם. בתוך המלחמה הקשה ביותר הוא שמר על צלם אנוש, מתוך הבנה שניצחון אמיתי לא נמדד רק בהכרעת האויב, אלא גם בחוסן של הלוחמים ושל הבית שמחכה להם.
בהמשך דבריו בטקס הוא היה חד וברור: נביס את חמאס. הוא לא יהיה קיים יותר. לא כסיסמה, אלא כיעד מבצעי ברור, נחוש ובלי למצמץ. אבל מעל הכול, הוא דיבר על תושבי העוטף ועל כך שהם צריכים לקבל ביטחון אמיתי ויציב, כזה שלא תלוי בשקט רגעי, וזו המשימה מבחינתו.
הטקס היה קטן אבל עם משמעות גדולה. למקום שספג את המכה הגדולה ביותר, נכנס היום מפקד שמבין את המחיר, מכיר את השטח מקרוב, ויודע שהכרעה צבאית והגנה על אזרחים הן שתי פנים של אותה שליחות. תושבי הדרום ואזרחי מדינת ישראל יכולים לדעת שיש להם מפקד התקפי, ערכי ורגיש, שלא שוכח לרגע בשביל מי הוא נלחם. ואני, שזכיתי להיות לידו בחלק קטן מהלילות הארוכים ההם, יודע שיש לעם ישראל ולתושבי העוטף על מי לסמוך.
הכותב הוא רס"ם (במיל') שלמה לרנר, שירת תחת פיקודו של לירון בטיטו למעלה מ-400 ימים במהלך מלחמת "חרבות ברזל"