פסק דינו של בג"ץ, הדורש להרחיב ולהסדיר את רחבת התפילה השוויונית בכותל המערבי (עזרת ישראל), עורר, כצפוי, תגובה קולנית והיסטרית מצד ההנהגה החרדית והחרד"לית.
בהובלת ח"כ אבי מעוז, מקודמת עתה הצעת חוק שתעניק לרבנות הראשית שליטה מלאה על כל מתחם הכותל, מתוך ההנחה שכל השטח מהווה בית כנסת אורתודוקסי.
כדרכן של יוזמות חפוזות הנעשות מתוך אדרנלין והיסטריה, אישור חוק זה יהיה טעות חמורה, וזאת ומסיבות רבות.
1) רחבת התפילה השוויונית בכותל, המרוחקת מרחבת הכותל המוכרת, קיימת זה שנים רבות ולא הפריעה לאיש. היא עומדת מעל הפארק הארכיאולוגי ע"ש דוידסון-אזור שמעולם לא שימש, ולו לרגע, כבית כנסת אורתודוקסי.
לפיכך, כפי שציין הרה"ג הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים ומגדולי הפוסקים וההוגים התורניים בציונות הדתית בדור האחרון, לא חלה על אזור זה כל קדושה הלכתית. (בניגוד לרחבה המוכרת שרכשה מאז 1967 (לדעת רבים) מעמד של בית כנסת אורתודוקסי על פי ההלכה.) לכן, אין כל מניעה הלכתית להקמתה של רחבה שוויונית במקום זה
2) העימותים החודשיים בין חרדים לבין "נשות הכותל" מתרחשים משום שהאלו האחרונות דורשות לקיים את תפילותיהן ברחבה הקדמית של רחבת הכותל הרגילה. שדרוג עזרת ישראל לא ישפיע כהוא זה על סוגיה זו.
3) בשעה שיהדות התפוצות נתונה לאיום הולך וגובר של שנאת יהודים; בשעה שישראל זקוקה נואשות לחיזוק קשריה עם אחינו ואחיותינו בתפוצות במאבק על עצם קיומנו הלאומי-יש בחוק הזה מכה קשה לתפוצות. לא משנה מי יזם את הפנייה לבג"ץ. החוק כשיתפרסם חלילה יאמר להם: איננו רוצים אתכם. יש במעשה זה מידה בלתי נתפסת של חוסר־כישרון, אטימות, ואכזריות.
4) העברת השליטה על מתחם הכותל לידי הרבנות הראשית עלולה להיות מהלך מפלג והרסני. מבחינה הלכתית, בית כנסת אורתודוקסי אינו מיועד לשימושים אזרחיים־חילוניים. לפיכך, וכבר היו דברים מעולם-ואף סביר-שהרבנות הראשית, בראשות הרב רבינוביץ' (מינוי פוליטי של שמעון פרס), תאסור כל שימוש במתחם שאינו מקובל עליה: טקסי השבעה של חיילים, אירועי יום ירושלים, חגיגות בר־מצווה אורתודוקסיות בליווי מוזיקלי, וכו'.
5) מבחינה היסטורית, נורמות חברתיות ודתיות נשמרות בתוך קהילות גם ללא כפייה, משום שחברי הקהילה מזדהים עמן באופן אינטואיטיבי ורגשי. משעה שזיקה זו נחלשת-כפי שקורה אצל רוב יהדות התפוצות ואצל אחוז ניכר מן הציבור החילוני בישראל בסוגיה הנוכחית-חקיקה איננה רק מטרד; כדרכנו היהודית, היא מעוררת תגובת־נגד שווה ועוצמתית. ח"כ מעוז, שרואה את עצמו אחראי על החזרת יהודים תועים ליהדות, הוא האדם האחרון שראוי שייצור מציאות כזו. (מן החרדים אין לי ציפיות. הדה־לגיטימציה העקבית שעושים לתורתם ולקיום המצוות של בני ובנות הציונות הדתית אומרת הכול על דעתם לגבי כל מי שאינו כמותם.)
6) הפנייה לכוח-מעוררת רחמים; רחמים עד כדי גיחוך. פרופסור פיטר ברגר המנוח, מגדולי חוקרי הדת במאה הקודמת, העיר פעם כי הדת בעולמנו גם פורחת וגם גוועת: היא גוועת במקומות שבהם הדת נאכפת בצו חוקי, ופורחת במקומות שבהם האמונה מתמודדת בשוק חופשי, ללא חסות ממסדית. העובדה שמעוז ושותפיו ממהרים לחקיקה בכל פעם שהם מאותגרים חושפת לעין כול את העייפות האינטלקטואלית, התשישות הרוחנית והעצלות הארגונית שבהן הם לוקים.
אבקש להיות ברור לחלוטין. אני יהודי אורתודוקסי נאמן וגאה להיות גם רב אורתודוקסי (בעל נטיות שמרניות מובהקות). אני מאמין שדרך התורה והמצוות היא זו שניתנה מאת הקב"ה בסיני ונמסרה מדור לדור על ידי חכמי המסורת-הנקראת כיום אורתודוקסית-עד ימינו. מסורת זו רחבה ומכילה הרבה יותר מכפי שיש המוכנים להודות, ובה־בעת מוגדרת ומצומצמת הרבה יותר מכפי שאחרים היו מבקשים. ואף על פי כן, אני מאמין-וההיסטוריה מאשרת זאת בעליל-שזו הדרך הנכונה לעבוד את הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולם הבא. (וברצוני, להוסיף שמאחר שהיהדות היא עניין לאומי ולא רק אישי, יש בה גם מרכיבי כפייה שבלעדיהם אין לה תקומה (כגון כשרות, דיני המעמד האישי וכיוצא באלה ואכמ"ל).
יש לי גם אמון עמוק בתורה, שבכוחה הפנימי להתמודד בהצלחה עם כל אתגר-אינטלקטואלי, תרבותי או מעשי ולצאת מנצחת. תקופתנו היא עת שבה נדרשת התורה להתחרות בגלוי בשוק הרעיונות, בעולם המקדש את הפרט. פנייה לכפייה בנסיבות אלו היא חסרת תועלת-ולמעשה מזיקה. מוטב היה למציעי החוק ללמוד ללמד ולהפיץ תורה כראוי: באופן שניתן להבנה ולכבוד מצד הזולת ושיוכל להתמודד בהצלחה עם החלופות.
אנו עומדים בצומת דרכים בהיסטוריה היהודית, שבו רובם המכריע של היהודים-בישראל ובתפוצות-גילו צימאון וכמיהה עמוקים לאלוקים וליהדות. יש להעניק להם את מרב האפשרויות לבטא ולטפח התעוררות רוחנית זו (וכאמור, במקרה דנן אין מניעה הלכתית). חקיקת חוק זה, בשעה שרוב היהודים כלל אינם מבינים מדוע הוא נחקק, ובשעה שהתחושה היחידה שתיוותר בהם היא תחושת נטישה מצד יהודים בארץ שמתיימרים לייצג את התורה-אינה אלא מעשה של רצח רוחני, שעליו לא ימהר בית דין של מעלה למחול למבצעיו.
הכותב הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן