בתוכנית "הצייצנים" מבית ערוץ משב, מזמין המגיש עקיבא נוביק לאולפן אושיות רשת ומובילי דעה, ומעמת אותם פנים אל פנים עם ההתבטאויות הקשות והשנויות במחלוקת ביותר שלהם בטוויטר, במטרה לפרק את המוקשים ולבחון את הפער שבין המקלדת לאדם.
ההאזנה לראיונות הנפרדים של מנהיגת המחאה פרופ' שקמה ברסלר ואיש התקשורת שמעון ריקלין בסדרה, מספקת הצצה מפוכחת לקושי ולעומק התהום שהצדדים עדיין צריכים לגשר עליהם.
אף שהם ניצבים משני עברי המתרס הפוליטי והאידיאולוגי, הראיונות מגלים הסכמה אחת בולטת: עידן טשטוש המחלוקות הסתיים. הדבר המרתק ביותר העולה מדבריהם הוא ההתנגדות המשותפת למה שהם תופסים כ"אחדות מזויפת".
עבור ברסלר, הניסיון להכיל קצוות עלול להיות הרה אסון: "השיטה הזאת של להימנע ממחלוקת, ללכת לשיטת חילי טרופר וככה הדברים ייפתרו, מדינת ישראל היא הוכחה ניצחת של 30 שנה שזה לא עובד", היא קובעת. לטענתה, דווקא הטשטוש הערכי והניסיון להכליל ב"ביחד" הישראלי גורמים קיצוניים, הוא זה שמייצר פילוג אמיתי.
ריקלין מגיע למסקנה דומה: אחדות קלאסית קשה מאוד להשגה כרגע, אך מסיבות הפוכות. מבחינתו, הפצע לא יגליד ללא הכרה היסטורית. "עד שלא יכירו בעוול הזה, עד שהגזענות כלפי המזרחים [תטופל]... דבר ראשון יפסיקו החרמות הפוליטיים, יוכלו לעשות פה ממשלת אחדות ציונית".
הדמיון בין השניים שב ומופיע במבחן ספיגת האש. שניהם מושאים לביקורת חריפה ברשתות החברתיות, ושניהם מצהירים כי הדבר לא שובר אותם. כאשר נוביק מקריא להם גידופים קשים במסגרת "מדד העלבונות", שניהם מגיבים בשוויון נפש ומבהירים שהמילים הללו לא נוגעות בהם.
אך הפריזמה שדרכה הם חווים את הביקורת שונה: בעוד ברסלר רואה במתקפות כלפיה תוצר של "מכונת רעל" מאורגנת, ריקלין מתאר מציאות יומיומית של חיכוך במרחב הציבורי בתל אביב, ורואה בכך עדות לחוסר סובלנות של הצד השני.