יש פציעות שלא רואים. אין גבס, אין קביים, לעיתים אפילו אין מילים. רק לילות ארוכים, שקט מכביד וניסיון יומיומי לחזור להיות מי שהיו פעם.
הוא חזר הביתה, אך משהו בתוכו נותר שם. הרעש ברחוב צורם יותר, השגרה מכבידה יותר, והלב דרוך - גם כאשר כולם כבר ישנים. מבחוץ הכול נראה רגיל, אך בתוך הבית המציאות שונה לחלוטין.
לעיתים הוא מבקש לשבת לבדו בסלון, ולעיתים מוכרח לצאת החוצה רק כדי לנשום. בני הבית לומדים להרגיש את הדקויות - את השתיקות, את המבטים, את הרגעים שבהם נדרש חיבוק שאינו שואל שאלות.
אשתו לומדת שפה חדשה. שפה של הקשבה עמוקה, של רגישות, של החזקת הבית והילדים לצד מאבק פנימי שלא להישאב בעצמה אל תוך העומס והכאב. היא נדרשת להיות חזקה - עבורו, עבורם.
הילדים חשים בשינוי, גם אם אינם מבינים אותו עד הסוף. כיצד מסבירים שאבא נפצע מבפנים? שהפציעה אינה נראית לעין - אך נוכחת בכל רגע?
ובתוך הכאב יש גם אור. אור של גבורה יומיומית. של משפחה שבוחרת להמשיך בחיים, באהבה ובתקווה.
בימים אלו מוקם מיזם "יד לגיבורים" של רשת שעלים - מרכז סיוע ייעודי למשפחות פצועי המלחמה, שנועד להעניק מעטפת טיפולית, רגשית ומשפחתית לאותם בתים המתמודדים עם הפציעות השקופות.
הציבור מוזמן לקחת חלק ולסייע בהקמת המרכז.
תרמו עכשיו להקמת "יד לגיבורים" של רשת שעלים - מרכז סיוע למשפחות פצועי המלחמה >>