הוא לחם במלחמת התקומה, הסתער, נפצע באורח קשה, עבר תהליך שיקום ארוך, שב לשדות הקרב, השתתף במבצע השבת החלל החטוף האחרון רני גואילי, היה לאחד מסמליה של מלחמת התקומה, יוצר, פטריוט, מאהבה הגדול של מדינת ישראל, אוהב עמו, סמל לרוח היהודית, רוח הגבורה, רוח העוז והענווה.
הוא, הזמר עידן עמדי, לוחם עשוי ללא חת, לא היה מוכן לקרב האחרון, הקרב על הסיפור היהודי-ישראלי, הקרב על אהבת מדינת ישראל ללא תנאים, קרב שלא ביקש לצאת אליו, שלא רצה להשתתף בו, הקרב המיותר בו דווקא האחים שלו יורים בו בליסטראות של אימה, חמה זעם ושנאה.
זה התחיל בעקימת אף, בזעזוע עמוק מצד ארגוני אהבת מדינת ישראל על תנאי, על האדרתו של הלוחם עידן עמדי והחשש שמא יהיה מודל לדור הצעיר על הקרבה למען המולדת, הזכות להיות פטריוטים, וכונה בבוז: "לאומן", " מיליטריסט".
המשכו בתגובה הנחרצת שפרסם עידן עמדי נגד אמנים מנותקים אשר בחרו בעיצומה של מלחמת התקומה להאשים את מדינת ישראל ברצח עם, עם פרסום תגובתו התקיפה הואשם עמדי כי הוא מנסה לשקם את הקריירה המוזיקלית שלו ולקדם אותה ומנצל את העצומה כחלק מקמפיין ולא כמובן מדם ליבו של מישהו שמסר נפשו למען מדינת ישראל.
שיא נוסף של השתלחויות והנדסת תודעת השנאה היו דברי הרהב וההבל של בת אצולה מקומית, סופרת ומחזאית נגד עידן עמדי, "זה מה שנשאר לעם הספר, רק תבחרו-עמדי עם הרובה, עמדי עם הגיטרה, עמדי עם התחבושת, עמדי מסתכל ומקשיב, עמדי נפצע ומגיב, רק תבחרו".
קצפה יצא על פרסומת בה הוא משתתף כקורא ספר ואנשים מצלמים ומתעדים אותו.
השיא החדש שדחק לפינה את השיא העלוב הקודם עם הפרסום: "לפי התחזיות, עידן עמדי לא ישיר על בית המקדש- הוא יבנה אותו".
בין שנאה אחת הפכו את הגיבור לעלוב נפש, משיחי, הזוי, זאת הייתה הפתיחה למכונות הירייה של חרוזי הרעל שירו בצרורות: "ביביסט מטונף", "קאקעאר גדול", "כורדי נשאר כורדי", "לאומני מתלהם", "יחצ"ן עמדי", "אוויל", "ביבי זבל מרושע", "פשיסט חשוך עם דעות דוחות", "ציוני", "רצח אזרחים בעזה", "פסולת אינטלקטואלית", "המעי הגס", ורשימת הסופרלטיבים של הנאורים, הדמוקרטים, מגיני הצדק ארוכה יותר מהגלות.
המתקפה הרב זירתית, המתוזמנת, מהצד הצודק תמיד, נגד אוהב ארצו ועמו, הזמר והיוצר המקפיד שלא לדבר פוליטיקה, שאת דעותיו שומר לעצמו בקנאות, מסמלת את הקלות הבלתי נסבלת, השטחית והרדודה לסמן בני אדם, לצבוע אותם בצבעים שלא בחרו, אלא שתוקפיהם, מבזיהם, משפיליהם בחרו לצבוע אותם בהם.
לעידן עמדי שורה מזהירה ומכבדת בפרק הגבורה הלאומי של עם הנצח, בעוד שלמבקריו, חרוזי הרעל הרשמיים, לא יהיה פסיק בספר התקומה והתחייה של העם היהודי.