אבי לניר - סיפור חיים קצר
מאת: יעל ינאי
295 עמודים
לניר הפקות הוצאה לאור
סיפור גבורתו של גיבור ישראל סא"ל אבי לניר הי"ד בשבי הסורי בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים מוכר לישראלים רבים, אך מסתבר שמוכנותו למסור את נפשו בחקירות ובעינויים בשבי, הייתה הביטוי האחרון לעשרות שנים של מסירות נפש למען העם והמדינה.
הספר מציג את 33 שנות חייו שכולן מלאות אהבות במעגלים שונים - המשפחה, החברים בתיכון, החברים בקורס הטיס, הרעיה מיכל, הילדים - נעם ונורית ומעל כולם - אהבת העם והמדינה, המוכנות לחיות ואם צריך גם למות עבור הפרויקט בין אלפי השנים של העם היהודי שמקבל בדורנו את ביטויו במדינת ישראל.
מיכל ואבי לניר נישאים ב1962 בנישואים של "קיבוץ גלויות" חברתי-פוליטי. כל אחד מהם מגיע מקוטב אחר של המפה הפוליטית של טרום המדינה. אביו של אבי, יעקב לנקין, הוא ביתר"י ורוויזיוניסטי, ואימה של מיכל, רינה לבית פולונסקי, היא בת למשפחה חברת ארגון "ההגנה" ומפאיניקית. בשנים של טרום הקמת המדינה, נישואים של בני זוג כמו אבי ומיכל היו בלתי אפשריים כנראה, אך ייתכן שבהמשך הם התאפשרו בין היתר אחרי איחוד המחתרות הגנה-אצ"ל-לח"י ל"תנועת המרי העברי" במלחמתה בשלטון הבריטי בארץ.
מסלול החיים של אבי שזור הצלחות והצטיינויות. אבי לא ידע לחפף או להיות בינוני. כך בבית הספר, בתיכון בארץ ובתיכון בוושנגטון אותו סיים בהצטיינות ועד לקורס טיס מספר 36 שבו בלט באופן יוצא דופן במשמעת עצמית ובמקצועיות.
מקובל לחשוב שאנשים המאופיינים כבעלי חשיבה אנליטית יהיו חלשים יותר בפן החברתי-רגשי. אך לא כך היה אבי, שניחן בזה ובזה באופן מעורר השתאות. מעבר להיותו בן זוג ואב למופת לשני ילדיו, אבי התייחס לכל הסובבים אותו ובמיוחד לטכנאי המטוסים ולחמשים בכבוד רב, אולי יותר מאשר לחבריו הטייסים. לא היו אצלו אנשים שקופים. השכל החריף של אבי, לא רק שלא האפיל על יכולותיו הבינאישיות אלא הנהיג אותן ברגישות השמורה לאלו המוכשרים במיוחד.
הספר בנוי פרקים קצרים המכסים את פרקי חייו השונים של אבי באופן כרונולוגי, ומחציתו עוסק במלחמת יום הכיפורים.
חלקו הראשון של הספר עסק בהתגבשות האישיות של אבי דרך תחנות חייו השונות, שהמרכזית שבהן היא חיל האוויר כמובן.
חלקו השני של הספר עוסק במלחמה ממנה לא שב. חלק זה נראה ונקרא כיומן המלחמה של חיל האוויר בכלל ושל הטייסת של אבי ותפקודו בפרט.
כמו חילות השריון והרגלים, גם חיל האוויר שילם מחיר כבד ביותר במלחמה זו יותר מבכל המלחמות. 53 טייסים נהרגו. 44 נפלו בשבי. 102 מטוסים הופלו והושמדו. חיל האוויר התקרב לקו האדום שלו מבחינת סדר-כוחות מטוסים.
מלחמה זו תפסה את אבי כשבאמתחתו שנתיים של פיקוד על טייסת 101 - "הקרב הראשונה" - כמה סמלי שאבי יפקד על טייסת שאפילו שמה מעיד על היותה בחוד החנית של חיל האוויר. בכובעו השני, אבי היה שותף סוד בחיל האוויר ברמה הגבוהה ביותר למידע ביטחוני רגיש במיוחד. עבור שמירת הסוד הזה אבי הקריב את חייו. אילו היה אבי מדבר, סביר להניח שהסורים היו חוקרים בעניין זה גם את יתר הטייסים שהיו עמו בבית הכלא אל-מאזה בלב דמשק. אילו היה נחשף הסוד, הדבר היה מעמיד בסכנה את קיומה של מדינת ישראל.
את השכול הנורא פוגשת משפחת מיכל לראשונה כאשר אחיה, רב סמל ישראל ברזילי הי"ד, מפקד טנק בגדוד 77 של קהלני, נהרג בקרב עמק הבכא, קילומטרים ספורים מהמקום בו ינטוש אבי את מטוסו כמה ימים אחרי וייפול בשבי הסורי. בהמשך ולקראת סוף המלחמה, השכול מכה את מיכל בשנית כאשר בן דודה, אריק לביא הי"ד, קצין החימוש של הצנחנים, נהרג בסיני.
בשעת ערב, לאחר ששני ילדיה הקטנים נרדמו, הדאגה והתקווה פגשו את מיכל כשהיא לבדה. עבור זוגות רבים, אלו שעות של איחוד זוגי לאחר הפרידה בבוקר לעמל היום. כאן בחרה מיכל להיות עם אבי בדרכה - לכתוב לו, לשתף אותו בנעשה עם הילדים, בנעשה איתה וברגשותיה.
למיכל, הנושאת עתה את התואר "אלמנת צה"ל", דרושות שנים רבות כדי להתחיל להתמודד עם האובדן הנורא של המלחמה ההיא. נורית, שכמעט לא זוכרת את אביה יצרה לעצמה זיכרון מהסיפורים ששמעה מאימה, מאחיה ומהסביבה. נעם נפרד מאביו עם זיכרון של ילד צעיר שנרשם על נייר חלק, זיכרון שהופך לדיאלוג של עשרות שנים עם אביו שאיננו.
חלקו האחרון של הספר מגיש לנו מעין שלושה אפילוגים של משפחתו הגרעינית של אבי - מיכל, נורית ונעם. העננה הכבדה של השכול והיתמות מאב ובעל, ומצב המלחמה התמידי של ישראל ותוצאותיו, מעלים שאלות של משמעות, זהות ושליחות.
אחת מהן היא שאלת עסקאות לשחרור חטופים מידי ארגוני טרור. בספר מובא מאמרו של נעם לניר ב"ידיעות אחרונות" מנובמבר 2009 וכך כותב בין השאר: "וכך, מאז מלחמת יום הכיפורים אנו עדים להתנהלות ממשלות שנחלשות מול לחץ של קרובי משפחה וטראומתי עבר. הן פועלות ללא ראיה לאומית רחבה ובחוסר קור רוח בבואן לדון בחילופי שבויים".
מיכל משאירה עבורנו פנינים שעל כולנו ללמוד ולשנן:
"למען עתידי ועתיד ילדי, החלטתי לא להתמכר לאסונות ולהמשיך הלאה. זה לא יהיה בית של אבל. אבי יהיה קיים כל הזמן אבל בחרתי בחיים. עבורי ועבור ילדי."
"אסור לנו לשכוח את השורשים שלנו, מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים, מדוע ולמה…היום אני מלמדת בעל פה את הנכדה שלי פסוקי תנ"ך ואגדות חז"ל, כמו שסבא שלי שעלה ארצה בגיל 60 והתכוון לעבוד בטוריה בשדות רמת הכובש עשה איתי. שתדע למה אנחנו פה. אני גאה שהילדים שלי כאן, ושלא עולה על דעתם לרדת מהארץ…".
את עיטור העוז המוענק לאבי, מקבלת מיכל כשלצידה שני ילדיה היתומים מאב. תמורתו הם שילמו, כמו רבים בעם ישראל במשך הדורות ועם תקומת המדינה, את המחיר היקר ביותר של השכול, כי יש משהו מעל החיים הפרטיים שלנו וכפי שאמרה מיכל: "החיים הם ערך מקודש, אני חושבת, אבל יש ערכים שעומדים מעל לערך של קדושת החיים…אבי מת מתוך אמונה ומתוך שלמות עם מה שהוא עושה. אילו דיבר, הוא לא היה יכול לחיות עם זה. לא הוא…".
הספר מזמין אותנו לעסוק בשאלות החיים שלנו כאן בארץ שהמלחמה עליה טרם עומדת להסתיים. עובדה זו מחייבת אותנו לבנות תודעה של עם במערכה, יכולת עמידה והתמודדות עם אובדן וחוסר וודאות והכי חשוב, לבנות תודעת שייכות לפרוייקט בן אלפי השנים של העם היהודי אצל כל אחד ואחת מאיתנו.