יש מי שרואה במפלה הפרלמנטרית האחרונה סביב הגדלת הפטור ממע"מ למוצרים עד מאה וחמישים דולר כישלון. אני רואה בה הוכחה למשהו אחר לגמרי.
כששר אוצר נתקל בהתנגדות עזה מקבוצות לחץ מאורגנות סימן שהוא נגע בעצבים החשופים של שיטה ישנה. מי שלא נוגע בהם לא סופג אש. מי שלא סופג אש לא משנה מבנים.
הרעיון להרחיב את הפטור ממע"מ אינו רק שאלה טכנית של גביית מס. זו אמירה עקרונית. הצרכן הישראלי איננו שבוי עוד בידי רשתות מקומיות ויבואנים רשמיים. העולם פתוח לפניו. אם מדינה קטנה מבקשת להוריד מחירים באמת היא חייבת לאפשר תחרות אמיתית גם אם המשמעות היא התנגשות עם לובי מסחרי חזק. הצרכנים אינם מאורגנים. אין להם דוברים. לכן מי שנלחם למענם בהכרח ימצא עצמו בעימות עם בעלי הכוח המאורגנים.
אותו דפוס מתגלה ברפורמת החלב. שוק החלב בישראל בנוי במשך עשרות שנים על מכסות ייצור ומנגנונים קשיחים. זו הייתה תפיסה תכנונית שהבטיחה יציבות אך גם יצרה מבנה ריכוזי עם מחירים גבוהים. כשנוגעים במנגנון כזה ההתנגדות מידית. מדברים על קריסת רפתות ועל סכנה לפריפריה. אך השאלה העקרונית היא האם הצרכן הישראלי צריך לשלם לנצח מחיר עודף כדי לשמר מודל ישן. מי שמעז לשאול זאת יודע שיספוג מתקפה ציבורית.
כך היה גם בעבר. חיים רמון העז לפרק את הקשר ההדוק בין ההסתדרות לבין קופת חולים ולהוביל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. באותם ימים ההסתדרות הייתה אימפריה כלכלית ופוליטית. היו שאמרו שאין סיכוי לשנות. היו שאיימו בקריסה. המחיר האישי והציבורי היה כבד. היום איש אינו מדמיין מערכת בריאות הסתדרותית כפי שהייתה אז. המציאות השתנתה עד כדי כך שהעבר נראה כמעט דמיוני.
כך היה גם כאשר משה כחלון פתח את שוק הסלולר לתחרות. החברות שלטו במחירים גבוהים וגבו סכומים עצומים ממשקי הבית. נאמר אז כי פתיחת השוק תפגע בהשקעות ותערער את היציבות. בפועל המחירים ירדו בחדות והצרכן הרוויח. היום קשה להיזכר בעידן שבו חשבון סלולרי היה נטל כבד כל כך. המציאות החדשה נתפסת מובנת מאליה.
הדפוס הזה אינו ישראלי בלבד. בבריטניה למשל, הובילה מרגרט תאצ'ר מהלכים ששברו מונופולים ממשלתיים ואיגודים רבי עוצמה. גם שם הזהירו מפני אסון. גם שם נאמר כי אי אפשר לשנות מבנים מושרשים. תאצ'ר התעקשה ונאבקה והתוצאה הייתה כלכלה פתוחה ותחרותית יותר. לא כל צעד הושג בשלמות אך הכיוון היה ברור.
מהפכות אינן נולדות מרצון לרצות את כולם. הן נוצרות מהכרעה והכרעה מחייבת חיכוך ומאבק. שליח ציבור שבוחר להתעמת עם מוקדי כוח יודע שהמחיר יהיה מיידי בעוד שהרווח יתברר רק בעתיד. מי שמונע מפחד מכותרות לא יזיז מבנה אחד. מי שמוכן לשלם מחיר עשוי לשנות שיטה שלמה.
הדיון איננו על אדם אחד בלבד אלא על סגנון הנהגה. האם אנחנו רוצים מנהלים, נבחרי ציבור ופוליטיקאים שמחליקים פינות ומשמרים מודלים רקובים בכל מחיר, או רפורמטורים שמוכנים להיכנס לזירה גם כשהקרב לא נוח וייגבה מהם מחיר אישי. כאשר שר אוצר פועל לפתיחת שווקים לפירוק ריכוזיות ולהקלה על הצרכן הוא בוחר בדרך הקשה. גם אם יפסיד הצבעה אחת, המאבק לא תם. השאלה היא האם יעמוד בלחץ וימשיך, משום שמעבר לחלב ולייבוא המקביל, את המשק הריכוזי שלנו מוכרחים לפתוח לתחרות וליעילות. ובכלל רצוי שעם המבנים הלקויים והשמרניים שלנו בעוד תחומים, כגון: שוק הדיור ומערכת החינוך - נדע להתמודד בדרך אמיצה וחדה המשרתת את כלל הציבור ולא גורמים אינטרסנטיים.
היום איננו מעלים בדעתנו משק בריאות הסתדרותי או מונופול תקשורת שגובה מחירים מופרזים ללא תחרות. מחר ייתכן שנביט לאחור ונשאל כיצד השלמנו עם ריכוזיות בתחומים אחרים. שינוי אמיתי מתחיל כאשר מישהו מוכן לריב בשם הציבור הרחב ולא בשם קבוצה מאורגנת.
אם ברצוננו לראות כלכלה פתוחה יותר, מוסדות יעילים יותר ואמון ציבורי מחודש עלינו להבין כי עימות הוא לעיתים תנאי לתיקון. לכן הקריאה פשוטה ובהירה. תנו לנו עוד מנהיגים שמוכנים להיאבק על שינוי מבני ושיפור וייעול החברה שלנו. תנו לנו עוד סמוטריצ'ים.