יאיר וייגלר, יושב בראש פורום המילואימניקים הדתי-לאומי, מתארח באולפן ערוץ 7 אחרי יותר מ-300 ימי מילואים במלחמה ומספר על האתגרים המשולבים בעקבותיה.
"זה באמת האירוע של חיינו", פותח וייגלר את דבריו. "ערב המלחמה הייתי מורה ומילואימניק, מאז המלחמה אני מילואימניק ומורה".
המחיר האישי ששילם וייגלר הוא עצום. "לסבב הראשון יצאתי כשאשתי בהריון ראשון בחודש התשיעי. למעשה יצאתי חודש לפני הלידה, וחודש אחרי הלידה כבר יצאתי לסבב שני. הבת שלי חיה עם אבא שהולך וחוזר. עכשיו היא כבר תכף בת שנתיים, ושוב פעם אבא יוצא למילואים".
השחיקה, הוא מעיד, היא לא רק פיזית אלא נפשית וחברתית. בעוד שבסבב הראשון המדינה כולה עצרה מלכת והעניקה גב רחב ללוחמים, כיום התחושה היא שהעולם המשיך הלאה בעוד המילואימניקים נותרו מאחור. "בסבב הראשון כולם עצרו והיה ברור שצריך להתחשב בהם גם במקומות העבודה ובמדינה. פתאום עכשיו זה כבר עולם אחר לגמרי. זאת גאווה מאוד גדולה, אבל הבית צריך להיטען - ובשנתיים האלה אנחנו לא מספיקים לעשות את זה בין הסבבים".
וייגלר, מחנך בנשמתו, רואה את המלחמה גם דרך עיני תלמידיו. הכאב הגדול ביותר שלו צרוב באובדנו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, מנהל בית הספר שבו הוא מלמד, שנפל ברצועת עזה. "התלמידים שלי איבדו את המנהל. יוסי הרשקוביץ נפל, ואני הייתי לא רחוק ממנו ולא הייתי שם איתם. אחרי שנתיים וחצי כמחנך שלהם, לא הייתי איתם ברגעים האלה".
עם זאת, הוא מדגיש את החוסן המופלא שצומח בקרב הנוער: "זה שיעור החינוך הכי טוב שיכול להיות. זה לא לדבר על הדברים - זה לחנך ולעשות אותם. נבנה לנו פה דור חדש וחזק. הם מבינים מה היכולות שלהם ושהאחריות עוברת אליהם. זה היה משהו ערטילאי מאוד בכיתה ופתאום זה הופך למאוד מוחשי".
אולם, הגאווה והחוסן אינם יכולים לחפות על הצורך הקריטי בכוח אדם לוחם. מתוך החוויה האישית והצבאית הזו, הקים וייגלר את פורום המילואימניקים הדתי-לאומי. הנקודה שהובילה את המקימים, הוא מדגיש, היא לא רק השאיפה המוסרית לשיוויון, אלא הצורך המבצעי בניצחון. "הבנו שמשהו פה צריך להשתנות. הנקודה שהובילה אותנו היא לא שוויון אלא הניצחון. הצבא צריך להתייעל. הסיפור של הפטוריסטים, של עשרות אלפי לוחמים ששוחררו מהתפיסה של 'צבא קטן וחכם' - זה חייב להשתנות. בשביל להגדיל את הכוח הלוחם - הצבא צריך לגדול".
כאן מגיע וייגלר לליבת הסוגייה המרכזית כיום בציבוריות הישראלית - גיוס החרדים. הוא אינו חוסך בשבט ביקורתו מהממשלה ומהמפלגות החרדיות, ומגדיר את החוק המתגבש כ"בלוף" מסוכן.
"החרדים מוכנים לשלם מס, שהוא לחתום על חוק שגם השם שלו שונה מחוק הגיוס ל'חוק להסדרת מעמד בני הישיבות', בשביל שיוכח שהם לא רוצים באמת להתגייס. הבלוף הזה לא יביא שום דבר. להפך, המספרים שמתגייסים היום גבוהים יותר מהמספרים שכתובים בחוק".
לדבריו, החוק החדש הוא למעשה נסיגה לאחור. "הוא לוקח אותנו אחורה. הרבנים החרדים הוכיחו שהם יעשו הכול שאף אחד לא יתגייס. המטרה בחוק הזה היא אחת: שימור הקואליציה ודחיית הבחירות בעוד כמה חודשים".
וייגלר מפרט את מרכיבי ה"בלוף" כהגדרתו: חוסר ביעדי גיוס של לוחמים (מה שלא יקל על נטל המילואים), דחיית סנקציות כלכליות לשנים קדימה והקמת ועדות ברוב חרדי שירוקנו את החוק מתוכן. "אפילו בוגרי ישיבות תיכוניות ציוניות-דתיות יוגדרו כחרדים כדי לעמוד ביעדים. החוק הזה הוא עטיפה יפה, אבל ריק מתוכן".
הוא מתעקש כי הפתרון אינו כפייה אלימה או מעצרים, אלא יצירת מחיר כלכלי אמיתי. "כפייה היא לא הפתרון. הפתרון הוא מחיר. אם מישהו בחר לא להתגייס, הוא ישלם על זה מחיר כלכלי. שינוי התנהגות של חברה מגיע דרך הכיס. בחרת לשבת בישיבה? אתה לא תקבל הנחה בארנונה או 'מחיר למשתכן' כמו לוחם".
הביקורת הקשה ביותר מופנית לעבר ביתו הפוליטי, מפלגת "הציונות הדתית" והעומד בראשה, השר בצלאל סמוטריץ'. "הכאב הגדול שלי הוא על בצלאל. איפה אתם? תבואו, תיכנסו לחדר הדיונים. בצלאל לא היה בוועדת חוץ וביטחון בעשרות דיונים. לא הייתה אמירה אחת משמעותית של המפלגה - מה הקווים האדומים שלנו? איך אנחנו מחוללים את השינוי?".
אל מול הטענה על ה"ברית" הפוליטית עם החרדים, וייגלר מציב סולם ערכים חדש: "העשייה של בצלאל ביהודה ושומרון היא היסטורית, אבל בסדרי העדיפויות מדינת ישראל קודמת. שאלת גיוס החרדים היא לא עוד שאלה. אחד מכל ארבעה בני 18 הוא חרדי. מי ישמור על יהודה ושומרון מחר בבוקר? אנחנו מפתחים יישובים, אבל במו ידינו שוללים את האופציה להחזיק אותם אם לא יהיה צבא. מה יחזיק אותנו פה כלכלית וביטחונית אם המגזר החרדי לא ייכנס פנימה?".
למרות התסכול, וייגלר מזהה סדקים ראשונים בקואליציה. הוא מונה את חברי הכנסת אופיר סופר, יולי אדלשטיין, דן אילוז ושרן השכל כמי שמובילים קו נוקשה נגד החוק הנוכחי, יחד עם משה סעדה ומשה סולומון. "אנחנו נמצאים כמעט בתיקו של 61-59 מנדטים", הוא מעריך בזהירות.
לסיום, הוא דוחה בשאט נפש את הניסיונות לצבוע את המאבק שלו בצבעים פוליטיים של שמאל. "הטענה שאנחנו רוצים להפיל את הממשלה היא הזויה. אנחנו אנשי ימין, מצביעי קואליציה, מילואימניקים שרוצים ניצחון. בשביל להחזיק את השותפות עם החרדים, אנחנו לא יכולים לוותר על ביטחון המדינה. בצלאל מסרב לפגוש אותנו, מסרב להביא אותנו לסיעת הציונות הדתית. אולי זו ההזדמנות לקרוא להם מכאן: בואו נשנה מציאות. בואו נפתור ביחד את השאלה מהחשובות בתולדות מדינת ישראל".