"אין לי איך להסתכל להם בעיניים", אמר ח"כ יצחק פינדרוס כשנשאל בריאיון על המחיר הכבד שמשלמת הציונות הדתית במלחמה.
"אבל אני רואה את המחיר שהם משלמים ביציאה מהדת, וזו התשובה לשאלה למה אני לא נמצא שם".
דבריו של פינדרוס נגעו באחד העצבים החשופים ביותר של הציונות הדתית: סוגיית הדתל"שים. לא פעם אנו סופגים ביקורת, בעיקר מכיוון הציבור החרדי, המנופף במספרים מבהילים של נשירה רוחנית כהצדקה להסתגרותו ולהימנעותו משירות צבאי והשתלבות בתחומים נוספים. "איך אתם יכולים להצדיק את הדרך שלכם כש-50% מהנוער שלכם עוזב את הדת?", הם מטיחים.
המספרים הגבוהים הללו, שזכו להדהוד לאורך השנים גם מצד רבנים בציבור הדתי, זורעים דמורליזציה עמוקה בקרב הורים ומחנכים. אך האם המספרים נכונים?
בפרק נוקב בפודקאסט "על המשמעות" בהגשת תמיר דורטל, התארח הרב דני לביא, ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו, ועשה סדר בנתונים, כשהוא מציג תמונה שונה באופן משמעותי.
מנפצים את המיתוס
הרב לביא, שצלל לעומק הנתונים הסטטיסטיים, חושף כיצד נולדו אותם מספרים מנופחים של עזיבה. מתברר שהנתונים המחרידים המדברים על קרוב לחצי מגזר שנושר, מתבססים בעיקר על סקרי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). מי שנשען עליהם, מדבר על יתרונם ככאלה שלא נגועים בשום אג'נדה. הנקודה הזו אכן נכונה. אך בעיות אחרות בסקר הלמ"ס גורמות לשגיאות חמורות בהבנת ההיקף האמיתי של התופעה:
ראשית, הנתון של 42% נשירה מערבב בין דורות קודמים (בני 60 ומעלה) שבהם הנשירה הייתה גבוהה משמעותית, טרם פריחת עולם ישיבות ההסדר והמכינות. דורטל מוסיף כחוזר בתשובה: בעבר, המודל החילוני - יוני נתניהו והקיבוצניק - היה זוהר ומושך; כיום הציבור החילוני מושך הרבה פחות.
שנית, גם הנתון העדכני של 35% נשירה בעייתי מאוד. הלמ"ס אינו מתמחה במדידת המגזר הדתי; הסקרים מבוססים על הגדרה עצמית, ומתוך פילוח פנימי מתברר שרבים מאלו שמגדירים עצמם "דתיים" הם למעשה מסורתיים השולחים את ילדיהם לחינוך חילוני.
כדי לוודא זאת, פנה הרב לביא ישירות לשמואל רוזנר, שגם בסקר שלו עם פרופ' קמיל פוקס עלו לכאורה נתונים של 35% נשירה. רוזנר הסכים איתו: "אתה צודק. ההשלכה שעושים מהסקר שלנו לעזיבה מהציבור הדתי-לאומי הסוציולוגי, כמו שאתה ואני מכירים אותו, פשוט לא נכונה".
אחת הראיות המובהקות לכך היא שבסקר זה הציבור הדתי מונה כביכול 22% מהאוכלוסייה - מספר מופרך המוכיח שמעורבים בו מסורתיים רבים שאינם שולחים את ילדיהם לחינוך הדתי. המשמעות: אפילו הסוקרים מודים שנתוניהם אינם יכולים למדוד את הציבור הדתי לאומי והחינוך שלו, אותו מרבים לתקוף.
המספרים האמיתיים, והנשירה בציבור החרדי
מהי האמת? לפי מחקרו הממוקד של ד"ר עדו ליברמן על בוגרי החמ"ד (הכולל מוסדות מגוונים מחרד"לים ועד ליברלים), ועל פי התאמות נוספות שביצע מכון עולמות, הנשירה הריאלית עומדת על כ-25%. הרב לביא מדגיש שאחד מתוך ארבעה זה עדיין המון, אך המרחק בינו לבין "קריסה של כחצי מגזר" הוא עצום.
חובה לעסוק בנושא ברצינות מתוך טיפול שורש מעמיק. בעניין זה, מדגיש הרב לביא, יש זכויות רבות לרבנים השונים שהציפו את הנושא החשוב והמודעות אליו במהלך השנים, וגם את דחיפתם הקריטית לבניית עמוד שדרה תורני משמעותי בציבור הדתי. גם את מכון עולמות הקמנו בעקבות הנתונים המבהילים על אחוזי החילון הרבים.
אך הניפוח של הנתונים גורם ל"נזק חינוכי אדיר". הוא גורם למחנכים בציבור הדתי להרגיש שהם נלחמים בקרב אבוד, ולציבור החרדי לחשוב שהציונות הדתית היא "מעבר להרי החושך" של החילון, ולכן אין מה ללמוד ממנה. במקום שהציבורים ילמדו האחד מיתרונות חבירו, נוצר נתק.
הרב דני לביא מצביע על כך שגם בחוקרי הציבור החרדי יש מחלוקת על היקף הנשירה. לדוגמה, ד"ר נרי הורוביץ, החוקר את הציבור החרדי שנים רבות, מעריך שהנשירה החרדית עומדת על כ-10%. כלומר, אכן קיים פער משמעותי, אבל הוא לא תהומי כפי שמנסים לצייר.
מספר העוזבים מעיד על כישלון הדרך?
אך כאן הדיון בפודקאסט, הגיע לנקודת העומק המהותית: האם כמות נושרים גבוהה יותר בהכרח מעידה על כך שהדרך שגויה? הציבור החרדי טוען שאם יש סיכון רוחני, עדיף להסתגר. הרב לביא מפרק את הטענה הזו בעזרת משל חד: תארו לעצמכם מפקד יחידה מובחרת שעבר אימונים מפרכים, ורגע לפני הכניסה ללחימה בעזה הוא מודיע למח"ט שהוא מסרב להיכנס. הסיבה? "קראתי מחקר שמוכיח שבשדה הקרב יש הרבה יותר נופלים מאשר אצל תומכי הלחימה בעורף". תשובתו של המח"ט תהיה ברורה: ברור שיש יותר סיכון בחזית - אבל זו בדיוק המשימה שלך! על זה התאמנת!
ההסתגרות בגטאות כדי לצמצם נשירה, כמוה כהישארות בבסיס העורפי. לאורך כל ההיסטוריה הכניסה לארץ ישראל וההשתלבות בה כוללות מטבען סיכון רוחני - הן דורשות חיכוך עם עולם החול והתמודדות מול תרבויות זרות. דבר זה גרם להסתייגות מעלייה לארץ דווקא על ידי אנשי מעלה עם נטייה רוחנית (כך חלק מהמפרשים מסבירים את שורש חטא המרגלים, וכך מדרש רבה מסביר את ההימנעות מהעלייה בבית שני).
לא מדובר בסכנה תיאורטית, אלא עם ישראל גלה מארצו בגלל הסתאבות קשה בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך למרות זאת הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנחייה במדבר תחת ענני הכבוד או במנזר מבודד, אלא ציווה עלינו להיכנס לארץ ולדור בה אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים (נפסק ברמב"ם בהל' מלכים ה, יב). הציונות הדתית בחרה להיות סיירת רוחנית ומעשית כאחת. כשאנחנו בוחרים להתגייס לצבא, להיות מעורבים ביישוב הארץ ובתחומים נוספים, אנחנו עושים זאת כי זהו רצון ה' - גם אם יש בזה סיכון. אך מוטל עלינו דווקא מתוך עשיית רצון ה', לצמצם את הנשירה ככל שניתן, לא מתוך בריחה, אלא מתוך בחירה.
אז איפה אנחנו בכל זאת טועים?
אחרי שניקינו את רעשי הרקע של הסטטיסטיקה המנופחת, והבנו שנכונות הדרך לא תלויה בכמות העוזבים - עדיין נותרנו עם נתון של 25% שעוזבים. האם זה חייב להיות כל כך הרבה? למה זה קורה?
במהלך הפודקאסט, הרב לביא קורא לבצע 'תחקיר' עומק על מנת לצמצם את היקף הנשירה. הוא מנתח את שורשי החילון בדורות האחרונים, וחושף כי הסיבות לנשירה בציבור הדתי אינן נעוצות רק ביצרים או בשאלות פילוסופיות שלא קיבלו מענה, אלא בטעות חינוכית ותפיסתית עמוקה מאוד שמושרשת ב-DNA של המגזר שלנו.
גישה מסוימת שאנחנו מחנכים לאורה, מתוך כוונות טובות, אך בפועל היא זו שיוצרת בלבול ומובילה צעירים החוצה. בפרק המלא הוא מציג גם את האלטרנטיבה החינוכית שאנחנו חייבים לאמץ כדי לשנות את המגמה.