מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות מצביעים על אמון ציבורי נמוך ביותר במערכת הפוליטית. אולם, כשמסתכלים פנימה מתקבלת תמונה מורכבת ומעניינת יותר, שנוגעת בכולנו.
בסקר שנערך בשבוע שעבר על ידי מכון רבדים בשיתוף ערוץ 7, בקרב מדגם מייצג של הציבור הדתי־לאומי בישראל, התגלה דפוס מרתק ועקבי: אנשים נוטים לייחס מניעים אישיים הרבה יותר לפוליטיקאי שהם אינם מזדהים איתו אידיאולוגית, ולעומת זאת מניעים אידיאולוגיים וענייניים הרבה יותר כשמדובר בפוליטיקאי שהם כן מזדהים איתו.
בסקר, המשיבים נשאלו באיזו מידה הם רוצים שכל אחד מראשי המפלגות יהיה בכנסת. בנוסף, הם התבקשו לדרג עד כמה הם מייחסים לראשי המפלגות כוונות ענייניות לעומת אישיות, בסולם 1-5:
5 - נתפס כמונע בעיקר משיקולים ענייניים/אידיאולוגיים.
1 - נתפס כמונע בעיקר משיקולים אישיים.
בהמשך נותחו הדירוגים בהתאם למידת הרצון שכל פוליטיקאי יכהן בכנסת, ובכתבה זו נתמקד בשני הקצוות מתוך חמש אפשרויות: מאוד תומכים ("מאוד רוצים שיהיה בכנסת") מול מאוד מתנגדים ("מאוד לא רוצים שיהיה בכנסת").
הסקר הבא של מכון רבדים יעסוק במתח בין תורה לליברליות. מעוניינים להשתתף בו, וגם בהגרלה נושאת פרסים? לחצו כאן
אז מה התוצאות?
מבין כלל ראשי המפלגות, נפתלי בנט הציג את הפער הגדול ביותר בין תומכים למתנגדים במידת האמון: תומכיו העניקו לו דירוג אמון של 4.6, ואילו מתנגדיו - 1.4 בלבד.
כלומר - אצל אלו שמאוד רוצים שבנט יהיה בכנסת, הוא נתפס כענייני מאוד; ואצל אלו שמאוד לא רוצים שיהיה בכנסת, הוא נתפס כמי שמונע בעיקר משיקולים אישיים.
גם אצל אביגדור ליברמן, יצחק גולדקנופף ואריה דרעי נמצא פער גבוה: תומכי כל אחד מהם דירגו אותו סביב 4.5, והמתנגדים סביב 1.8.
ביחס ליועז הנדל, גדי אייזנקוט, ובני גנץ התקבל כיוון דומה אם כי מעט פחות חד. ראשי מפלגות אלו זכו לרמת אמון באזור 4.2 אצל תומכיהם, ובאזור 2 אצל מתנגדיהם. תומכיו של יאיר גולן דירגו אותו ברמה של 4.5, ואילו מתנגדיו ברמה של 2.4.
מבין כלל ראשי המפלגות, היחיד שדורג נמוך יחסית גם אצל תומכיו שמאוד רוצים שיהיה בכנסת הוא יאיר לפיד (3, כלומר רמת אמון בינונית), בעוד שרמת האמון בקרב מתנגדיו היא 1.7.
לפי ממצא בולט נוסף שעלה בסקר, ראשי מפלגות דתיים־לאומיים המזוהים עם הקואליציה קיבלו דירוג בינוני עד גבוה גם אצל אלו שמאוד לא רוצים שיכהנו בכנסת:
בצלאל סמוטריץ': מתנגדים 3.3, תומכים 4.9.
משה פייגלין: מתנגדים 3.3, תומכים 4.7.
איתמר בן גביר: מתנגדים 2.9, תומכים 4.5.
אבי מעוז: מתנגדים 3.8, תומכים 4.9. למעשה אבי מעוז זכה לדירוג האמון הגבוה ביותר בקרב המתנגדים.
במכון רבדים מציינים שהסקר נערך אך ורק בציבור הדתי־לאומי, ולכן ייתכן שהציונים הגבוהים שניתנו לפוליטיקאים "קרובים מגזרית" - גם מצד מתנגדים - משקפים לא רק עמדה פוליטית, אלא גם תחושת קרבה חברתית.
ומה לגבי בנימין נתניהו? ראש הממשלה ממשיך גם הוא את המגמה. מתנגדיו מייחסים לו רמת ענייניות של 2.5, מעט פחות מבינונית, ואילו תומכיו מייחסים לו רמת ענייניות גבוהה של 4.2.
מעניין לראות כי מבחינת רמת האמון של המתנגדים, ראש הממשלה ממוקם גבוה יותר מראשי המפלגות החרדיות והמפלגות המזוהות עם האופוזיציה, אך נמוך יותר מראשי המפלגות הסרוגים המזוהים עם הקואליציה.
ואולי פשוט איננו בוחני כליות ולב? לפני המשיבים הוצגה גם האפשרות לענות שאינם יודעים מהם מניעיו של כל ראש מפלגה. בפועל, רק פחות מרבע מהמשיבים (23.3%), בחרו באפשרות הזו ביחס לראש מפלגה אחד לפחות, ובממוצע 4.4% ביחס לכל ראש מפלגה. מי שהכי הרבה משיבים השיבו שאינם יודעים מהם מניעיו הוא יועז הנדל (12.7%), ובקצה השני נמצאים בנימין נתניהו ואבי מעוז (0.5%).
הקשר הברור בין קרבה אידיאולוגית לראש מפלגה, לבין דעתנו הנחרצת ביחס למניעיו, מעלה את השאלה: האם אנחנו נוטים לייחס לפוליטיקאי "מניעים אישיים" רק בגלל המרחק האידיאולוגי או החברתי בינינו? אם נצליח לעצור לרגע את הנטייה הטבעית לייחס לצד השני כוונות טובות פחות רק בגלל שהוא חושב אחרת, אולי נפתח פתח לשיח ציבורי מדויק ומכבד יותר בעתיד.