בחודשים האחרונים עלו על מדפי הסופרים תחליפי חלב חדשים. לא רק חלב סויה או שקדים המוכרים לנו שנים, אלא מוצרים שמדמים חלב מן החי כמעט לחלוטין- בטעם, במרקם ואף בהרכב הכימי.
לצד ההתלהבות הקולינרית והטכנולוגית עולה מחדש שאלה הלכתית ישנה בלבוש חדש. האם יש כאן בעיה של מראית עין כאשר אוכלים או מבשלים אותם עם בשר?
העוגן ההלכתי הקלאסי לדיון מצוי בדברי הרמ"א על השולחן ערוך (יו"ד פ"ז, ג). הרמ"א מתיר לאכול עוף בחלב שקדים. לכאורה יש כאן בעיה של מראית עין- הרואה סבור שמדובר בבשר בחלב, אולם מכיוון שאיסור עוף בחלב הוא מדרבנן, הקל. בבשר בהמה, שאיסורו מן התורה, החמיר יותר, ואף הציע להניח שקדים על השולחן כסימן המבהיר שאין כאן חלב מן החי.
לפי קריאה פשוטה, אפשר היה לומר: תבשילי עוף עם תחליפי החלב החדשים- יש מקום להקל ובתבשילי בשר- לא, אלא אם כן יסומנו באופן ברור. אלא שכבר חלקו אחרונים רבים על עצם ההבחנה הזו, וסברו שמראית עין קיימת גם באיסור דרבנן. עצם העובדה שהמעשה עלול להיתפס כאיסור- מחייבת זהירות, בלי קשר לדרגת האיסור.
אלא שכאן מתגלה רובד מעניין יותר. עוף בחלב שקדים לא היה רק “פתרון טכני". מדובר היה במאכל יוקרתי, המזוהה עם סעודות אצולה באירופה, ויש עדויות שהוא היה מאכל מיוחד לסעודות פורים. כלומר, לא רק התחמקות מאיסור, אלא יצירה מכוונת של מאכל שנראה כבשר בחלב- אך איננו כזה. מעין תחפושת הלכתי קולינרית. המאכל משחק על הגבול מצד אחד נראה אסור אבל הוא מותר.
כאן נכנסת אווירת פורים. זהו חג שבו החיצוניות אינה תואמת את הפנימיות. “ונהפוך הוא" אינו רק תיאור היסטורי אלא תבנית עומק: מה שנראה אבוד מתהפך לישועה, זהויות מתחלפות, המציאות מתחפשת. גם עוף בחלב שקדים הוא מעין ביטוי הלכתי-תרבותי של אותו עיקרון. נוגעים בגבול מראית העין- אך נשארים בתוך ההיתר.
אבל ישנו רובד עמוק נוסף. הרב עובדיה יוסף בתשובתו על מראית עין בבשר וחלב (יחווה דעת ג, נ"ט). בעצם טוען שמראית עין איננה מושג קבוע ואבסולוטי, היא תלויה בתודעה הציבורית. כאשר פעולה מסוימת מתפרשת על ידי הציבור כמעבר על איסור- יש לחשוש למראית עין. אולם כאשר המציאות משתנה והציבור כבר רגיל בכך שיש “חלב" שאיננו חלב מן החי - החשש פוחת ואף נעלם. ההלכה קשובה לאופן שבו בני אדם מפרשים את המציאות.
במובן זה יש כאן הדהוד עמוק לעיקרון הפורימי של האמורא שמואל “קימו וקיבלו"- קימו למעלה מה שקיבלו למטה. תנועה שמתחילה מלמטה ומקבלת אישור מלמעלה. גם בגדרי מראית עין, קבלת הציבור משפיעה על האופן שבו המעשה נקרא ומוגדר.
אז מה דינם של תחליפי החלב החדשים? ייתכן שהתשובה אינה אחידה. בקהילות שבהן “חלב פרווה" הוא מושג שגור וברור - ייתכן שאין עוד מראית עין משמעותית. במקומות אחרים, עדיין צריך לסמן ולהבהיר.
אך מעבר להכרעה המעשית, הסוגיה מזכירה לנו עיקרון רחב יותר: ההלכה פועלת בתוך מציאות חיה. מראית עין איננה רק חשש טכני, אלא הכרה בכך שהעולם ההלכתי מושפע מן האופן שבו הדברים נראים ונקראים. וכפי שפורים מלמד אותנו- לעיתים המתח שבין מראה למהות איננו חולשה, אלא מרחב יצירתי שבו ההלכה והחיים נפגשים.
הכותב הוא רב בית הכנסת הדתי-לאומי בהר נוף ירושלים וחבר ארגון רבני צהר