הסערה סביב אמירת “אינשאללה" בשידור חי על ידי לוסי אהריש בערוץ 13 איננה באמת על מילה. היא על עצבים חשופים. היא על זהות. והיא בעיקר על מציאות ישראלית מתוחה שבה כל הברה נבחנת בזכוכית מגדלת.
אינשאללה פירושו “אם ירצה השם". ביטוי דתי רווח בעולם הערבי, אך גם שגור מאוד בשפה המדוברת כאן בארץ. לא מדובר בסיסמה פוליטית. לא מדובר בהבעת הזדהות לאומית. מדובר בביטוי תרבותי. ובכל זאת, הרשתות געשו.
למה?
כי אנחנו חיים בתקופה שבה שפה איננה רק שפה. היא סמל. וכשסמלים פוגשים חרדה לאומית, הם מתפוצצים.
בואו נדבר ביושר. חלק מהתגובות לא נבעו מגזענות עיוורת, אלא מתחושת דריכות. הציבור הישראלי חי במצב מתוח כבר שנים. מלחמות, פיגועים, איומים חיצוניים ופנימיים. במציאות כזו, מילים בערבית אינן נשמעות באוזן ניטרלית. הן נשמעות על רקע מציאות ביטחונית.
זה לא בהכרח מוצדק. אבל זה קיים.
מנגד, יש מי שממהרים לבטל כל ביקורת כחשוכה או גזענית. גם זו טעות. חברה בריאה חייבת להיות מסוגלת לנהל דיון כן על רגישויות, בלי להדביק תוויות לכל מי שמרגיש אי נוחות.
הבעיה איננה לוסי אהריש. היא עיתונאית מוכרת, דמות תקשורתית ותיקה, חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי. העובדה שהיא ערבייה איננה צריכה להיות מוקד הדיון. אך המציאות היא שהזהות שלה הופכת אותה לסמל, בין אם תרצה ובין אם לא.
וכאשר אדם הופך לסמל, כל אמירה שלו נטענת במשמעות רחבה יותר.
השאלה האמיתית היא אחרת: האם החברה הישראלית מסוגלת להכיל זהות מורכבת בזמן מתוח? האם אפשר להיות גם ערבייה, גם אזרחית ישראלית, גם מגישת חדשות בפריים טיים, מבלי שכל מילה תיתפס כהצהרת נאמנות? זו איננה שאלה פשוטה. ישראל היא מדינה יהודית. יש לה אופי לאומי ברור. הציבור מצפה שמרחב החדשות המרכזי ישקף תחושת שייכות ברורה למדינה ולרוב היהודי שבה. הציפייה הזו לגיטימית.
אבל במקביל, ישראל היא גם מדינת אזרחיה. יש בה מיעוט ערבי גדול. אם נצפה מערבים ישראלים למחוק כל ביטוי תרבותי כדי להיות “קבילים", אנחנו יוצרים מציאות מלאכותית. זה לא יחזק נאמנות. זה יעמיק ניכור.
יש כאן גם לקח תקשורתי. האירוע לא היה הופך לסערה אלמלא הרשתות. קליפ קצר, מנותק מהקשר, מופץ עם כיתוב מטעין, ואלגוריתם שמתגמל כעס. כך נוצרת דרמה. לא באולפן, אלא בטלגרם ובטוויטר.
התקשורת הממוסדת דווקא נהגה באיפוק. לא פאנלים מיוחדים, לא גינויים דרמטיים. וטוב שכך. לפעמים חוסר תגובה הוא ניהול נכון של אירוע.
אך אסור להתעלם מהתחושה בציבור. מי שמבטל אותה בזלזול מפספס את העומק. כאשר חלק מהציבור חש שהזהות היהודית של המדינה נשחקת, גם ביטויים תמימים מקבלים פרשנות רחבה.
הפתרון איננו לצעוק. הוא איננו להחרים. והוא גם לא להכריז שכל ביקורת היא גזענות. הפתרון הוא לחזק את הביטחון בזהות הישראלית שלנו. מדינה בטוחה בעצמה איננה נבהלת ממילה בערבית. ומדינה שאיננה בטוחה בעצמה תראה איום גם במילה “אינשאללה".
בסופו של דבר, האירוע הזה איננו משבר. הוא מראה. מראה לרמת הרגישות שבה אנו מצויים. מראה למידת הקיטוב. ומראה לשאלה עמוקה יותר: האם אנחנו מסוגלים לנהל חיים משותפים בלי לחפש כל הזמן הוכחות נאמנות.
כמי שעוסק שנים בניהול משברים ובהבנת דעת קהל, אני אומר בזהירות: הציבור הישראלי איננו קיצוני כפי שנדמה ברשתות. הוא דרוך. הוא חשוף. הוא עייף. ובעיקר הוא מחפש ודאות.
אם נדע לנהל את השיח הזה בלי הקצנה ובלי התנשאות, נוכל לצאת ממנו מחוזקים. אם נמשיך להפוך כל הברה לשדה קרב, נאבד את היכולת לנהל מרחב ציבורי שפוי.
מילה אחת הציתה סערה. לא בגלל המשמעות המילולית שלה, אלא בגלל המשמעות שהלב שלנו העניק לה.
ואת הלב הציבורי, בניגוד לאלגוריתם, אי אפשר לנהל בצעקות.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה למשברים