הנשיא הראשון, חיים ויצמן, חש מתוסכל מתפקידו הסמלי והמוגבל בראשית ימי המדינה. ויצמן, מדען בעל שיעור קומה, אמר אז בציניות שהמקום היחיד שבו הממשלה מאפשרת לו לתחוב את חוטמו הוא בממחטה, והגדיר את התפקיד כחסר השפעה ממשית.
ההבנה הזו של ויצמן, שהתפקיד שלו הוא סמלי לחלוטין ונטול סמכויות, ליוותה את המוסד הזה מיומו הראשון ועד היום. בטור הדעה הבא אבקש לגעת בדיוק בנקודה הזו: מדוע מוסד הנשיאות בישראל הוא מוסד מיותר שאינו נצרך ואף מזיק, ומדוע הדבר הנכון ביותר לעשות הוא פשוט לבטל אותו.
על הנייר, סמכויותיו של הנשיא מסתכמות בחמישה תפקידים רשמיים:
הרכבת הממשלה: התייעצות עם נציגי הסיעות והטלת המנדט על המועמד המוביל.
חנינות: הקלה בעונש ומחיקת רישום פלילי (לרוב, כאישור להמלצת משרד המשפטים).
חתימה על חוקים: אישור פורמלי לחוקים שכבר התקבלו בכנסת.
מינויים בכירים: חתימה על כתבי המינוי של שופטים, דיינים, נגיד בנק ישראל ומבקר המדינה לאחר בחירתם.
דיפלומטיה: תפקיד טקסי של קבלת כתבי האמנה משגרירים זרים ומינוי שגרירי ישראל.
אם נבחן את תפקידי הנשיא בעין ביקורתית, נגלה שאין אפילו סמכות אחת שלא ניתן למצוא לה חלופה יעילה והגיונית יותר. הליך הרכבת הממשלה, למשל, לא דורש שום "שיקול דעת נשיאותי". אפשר להפוך אותו לאוטומטי ולהעניק את המנדט לראש המפלגה הגדולה ביותר או לבעל מספר ההמלצות הגבוה ביותר, כאשר יו"ר ועדת הבחירות משמש כמעניק המנדט.
את סמכות החנינה עדיף להעביר לוועדה ציבורית-משפטית בלתי תלויה שתכריע מקצועית, במקום המנגנון המסורבל הנוכחי. שאר התפקידים הם פשוט טקסים ריקים מתוכן, מכיוון שאין לנשיא זכות וטו, אפשר לבטל כליל את הצורך בחתימתו על חוקים ועל כתבי מינוי. לבסוף, גם את המטלות הדיפלומטיות הייצוגיות, כמו קבלת שגרירים, ניתן להעביר באופן טבעי ופשוט לאחריותו המלאה של שר החוץ.
אי אפשר להתעלם מטענות הנגד של תומכי המוסד, שמציירים את הנשיא כסמל של אחדות הנמצא "מעל לפוליטיקה הלוהטת". אולם, אירועי הרפורמה המשפטית חשפו את מערומיו של טיעון זה: נשיא המדינה לא הצליח לאחד את הקרעים, ויתרה מכך, ספג התנגדות חריפה משני עברי המתרס הפוליטי. טיעון נוסף שמועלה תדיר הוא היתרון שבייצוג ישראל בפורומים בינלאומיים ללא המטען הפוליטי. אבל האמת היא הפוכה: מנהיגים בעולם צריכים ויודעים לעבוד מול נציגים שיש מאחוריהם כוח פוליטי ואת תמיכת העם. באשר למפגשי נימוסין דיפלומטיים נטולי פוליטיקה, אפשר פשוט להשאיר אותם לידי שגרירי ישראל ברחבי העולם, שעושים זאת כחלק מתפקידם המקצועי.
הגיע הזמן להתפכח מאשליית הנשיא ה"א-פוליטי". איש אינו ניטרלי, וכאשר נשיאים בוחרים לצלול לתוך קלחת המחלוקות הציבוריות והפוליטיות, כמצופה מהם, הם מתנגשים חזיתית בנבחרי הציבור ומאבדים מיד את מעמדם כסמל של קונצנזוס. יותר מכך, המציאות ההיסטורית מוכיחה שרובם המכריע של הנשיאים בישראל היו מזוהים עם השמאל הפוליטי (על אף שהגיעו מהימין). בתנאים כאלה, התפקיד הסמלי של "מאחד העם" ריק מתוכן. אי אפשר לאחד אומה שלמה מתוך פוזיציה שאינה מייצגת את הרוב. זוהי סיבה נוספת מדוע המוסד הזה פשוט אינו ממלא את ייעודו.
לבסוף, בואו נדבר על הפיל שבחדר: העלות. אנחנו מוציאים סכומי עתק על מוסד שעיקרו טקסי לחלוטין. בעוד שהתקציב הרשמי עומד על כ-85 מיליון שקלים בשנה, המספר האמיתי מגרד את ה-130 מיליון שקלים כשמוסיפים לחשבון את אבטחת השב"כ, מימון נשיאי העבר, הפטורים ממיסים ועלויות הדיפלומטיה שנופלות על משרד החוץ. ייתכן שזה נראה כמו כסף קטן במונחי תקציב המדינה, אבל מדובר בכסף ציבורי שיוצא על תפקיד ריק מתוכן.
ביטול מוסד הנשיאות הוא לא רק הצעד הפוליטי והחוקתי הנכון, הוא גם צעד כלכלי פשוט ומתבקש. תחנה ראשונה בדרך לקיצוצים נוספים שנדרשים.
לסיכום, מוסד הנשיאות הוא שריד טקסי שמתיימר להיות א-פוליטי, אך בפועל שקוע עמוק בתוך הפוליטיקה. הוא מייצר כפילות מוסדית מיותרת, מסורבלת ויקרה להחריד, ופשוט אין כל הצדקה להמשיך לתחזק אותו.
חז"ל, במדרש על פרשת תרומה, מעבירים ביקורת על הנשיאים על כך שהביאו את תרומתם למשכן רק בסוף, אחרי כולם. הלוואי שזו הייתה הבעיה של מוסד הנשיאות שלנו. אצלנו זה לא שהוא תורם מאוחר - הוא פשוט לא תורם. הגיע הזמן לכבות את האורות בבית הנשיא ולהשאיר אותו כפרק בספרי ההיסטוריה.