חוק הגיוס הפך לאחד הנושאים הפוליטיים הבוערים בישראל. הוא נוגע בביטחון, בשוויון בנטל וביציבות הממשלה - על רקע המציאות הביטחונית מאז 7 באוקטובר. הכותרות רצות, הדיונים סוערים - אבל בתוך כל הרעש, יש מספר אחד שמספר את הסיפור האמיתי.
לפי סקר של מכון תכלית, 67% מהציבור מתנגדים לחוק שיפטור את רוב החברה החרדית מגיוס, לעומת כ- 24% בלבד שתומכים בו. גם 59% ממתפקדי הליכוד מזהירים כי מועמד שיתמוך בחוק כזה יאבד את קולם בפריימריז. ובכל זאת, המציאות הפוליטית נראית אחרת לגמרי: החרדים דורשים פתרון מיידי; האופוזיציה פוסלת כל מתווה על הסף; ובתוך הקואליציה - ח"כים נקרעים בין צורכי הצבא בשטח - לבין המחיר הפוליטי. התוצאה חדה וברורה: למרות התנגדות ציבורית ענפה, הדיונים על החוק נמשכים מדי יום במסדרונות הכנסת.
וזו לא תופעה ייחודית. ברפורמה המשפטית הציבור רצה פשרה - ובכנסת קיבלנו הקצנה. אפילו רפורמת החלב, שזוכה לתמיכה רחבה סביב הצורך להקל ביוקר המחיה, נתקעת תחת לחצים של קבוצות כוח. מכאן, התבנית חוזרת על עצמה: הציבור מראה כיוון ברור, אך ההחלטות לעיתים מתקבלות לכיוון ההפוך ומושפעות משיקולים פוליטיים.
נתחיל מהבסיס. חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית לא מייצר "קונצנזוס", אלא משבר אמון: תחושה עמוקה שהמדינה דורשת מציבור אחד לשאת בנטל, שהלך ותפח במלחמת "חרבות ברזל", בזמן שציבור אחר פטור ממנו. לפי המכון למחקרי ביטחון לאומי, 71% מהציבור היהודי סבורים שחוק שיפטור את מרבית החרדים - יפגע במוטיבציה לשרת בתפקידים קרביים, ולפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 85% מהיהודים הלא-חרדים תומכים בהטלת סנקציות על מי שלא מתגייס. ובכל זאת, במקום לתרגם את העמדה הציבורית החד-משמעית הזו לפתרון רחב ואחראי - בייחוד בשעת משבר - שוב מקודם מתווה כפשרה פוליטית צרה. הניתוק מתחיל ברגע שנבחרי הציבור מבינים שהצלחתם האישית - היא איננה בהכרח הצלחתנו שלנו.
כך היה גם ברפורמה המשפטית. המדינה נחצתה לשניים, והוויכוח הפך מקרע פוליטי - לקרע חברתי עמוק, שאת השלכותיו ניתן לחוש עד היום. אך מתחת לרעש ולקריאות הקשות, משני הכיוונים, הסתתרה עמדה ציבורית ברורה: רוב הישראלים לא רצו הכרעה כוחנית חד-צדדית, אלא פשרה שתאפשר להמשיך ולחיות יחד. לפי סקר חדשות 12, למעלה מ-60% תמכו בעצירת או דחיית החקיקה לשם הידברות רחבה, ולפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 73% סברו שיש לנסות להגיע להסכם. גם כאן, המחיר הפוליטי להתעלמות מרצון הרוב כמעט ולא היה קיים. ובאחרונה - רפורמת החלב. לכאורה, סוגיה כלכלית גרידא, בפועל - עוד דוגמה לכך שגם כאשר קיימת תמיכה ציבורית ברורה - כ-84% לפי פרסום בערוץ 7 - מאבקי כוח ולחצים של קבוצות אינטרס מצליחים לבלום את היוזמה.
החוט שמחבר בין כל אלה אינו התוכן - אלא המנגנון המשותף. הציבור בוחר מפלגות, אך אינו בוחר את הנציגים בפועל. מוקדי הכוח המפלגתיים - יו"רים, דילים פנימיים, משמעת סיעתית וקואליציונית וקבוצות לחץ - הם שקובעים כיום את סדר הרשימה ואת עתידם של חברי הכנסת. וכשכך פועלת השיטה, גם מכנה ציבורי רחב עלול להתמסמס בדרך. הבעיה איננה באנשים, אלא בתמריץ. וכשחוקי המשחק מתמרצים נאמנות פוליטית במקום אחריות כלפי הציבור - לא סביר לצפות לתוצאה אחרת.
וכאן נכנס הפתרון הפשוט שלא קיבל עד כה מספיק במה: הפתק החצי פתוח. שיטה שבה האזרח מצביע למפלגה - אך גם משפיע ביום הבחירות על זהות הנבחרים שבתוכה. שינוי קטן במבנה, שינוי דרמטי בתמריץ. חבר כנסת שירצה להיבחר - יצטרך להיות נציג ציבור אמיתי - לא רק נאמן לרשימה, לראש מפלגה או לקבוצת כוח. כאשר ההצלחה הפוליטית תהיה סוף-סוף תלויה בשביעות רצון הציבור - ניתן להניח, בהשוואה לרוב מדינות ה-OECD בהן נהוגה השיטה, שגם סדר היום הפרלמנטרי ישתנה.
אולי דווקא עכשיו, אחרי שנים של תקיעות פוליטית, קיטוב חריף, מלחמה ומשברים ששחקו את אמון הציבור - זהו התיקון העמוק שנדרש. לא עוד סבבים אינסופיים של עימותים והקצנה, אלא מערכת שמחויבת סוף-סוף לרצון הרוב המתון, רצון העם. אם נמשיך לשחק לפי אותם כללים - נקבל את אותה הפוליטיקה; אם נשנה את הכללים, אפילו במקצת - יש סיכוי אמיתי לשנות את התוצאה.
הכותב הוא ראש היוזמה לשינוי שיטת הבחירות בארגון "ישראל 2050" מבית תנועה ישראלית.