פרשת הזמנתו של הרב זרביב לישיבת "אורות שאול" שהחלה בהודעה נמהרת של הרב שרלו "לא היה ולא יהיה" במענה לתגובות נאצה שהגדירו כעבודת אלילים את הזמנת זרביב והסתיימה בקיומו של האירוע לאחר לחץ ציבורי, היא הרבה מעבר לאנקדוטה מקומית. היא משמשת כנייר לקמוס החושף סדק עמוק בזהות הציונית-דתית הליברלית.
הרב זרביב, דיין ולוחם שהתנדב למאות ימי מילואים על דחפור D9 להשמדת תשתיות טרור והציל חיי לוחמים רבים בקן הצרעות העזתי בו כל בית שימש מחסן אמל"ח ומלכודת מוות ללוחמים, הפך לסמל. אך עבור חלקים בשמאל הדתי ובחוג הליברלי הסרוג, הסמל הזה היה קשה לעיכול.
הרב שרלו, בניסיון להתמודד עם הביקורת על הודעתו שהאירוע לא יתקיים, ציטט את פירוש הרמב"ן על הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" המזהיר לוחמים "כצאת מחנה על אויב", מפני תועבה גזל וניאוף, אכזריות וחמה. ציטוט שגם אם לא במתכוון עלול היה להשתמע כרלבנטי חלילה לפעילות המלחמתית של הרב זרביב.
הביקורת על ציטוט הרמב"ן בהקשר זה, הובילה את תלמידו, הרב אברהם סתיו, להרחיק לכת בניסיון לחלצו ולצייץ כי ציטוט הרמב"ן - "בא לבטא גישה שנזהרת מאוד מפני ההשלכות הנפשיות של הלחימה, ומשום כך למרות הצדק והחשיבות של השמדת נכסי אויב, היא תירתע מנימת הששון אלי קרב שבכותרת "לזרבב את עזה".
נדמה, שכאן בדיוק טמון הכשל בחוג הסרוג המבקש להלך בין הטיפות. להצטייר כליברל ולהציג עמדה אנושית "מורכבת" ממינוני ימין ושמאל. על פי גישה זו יתכן וכשל הרב זרביב כמי שהתפרסם ברוח הששון אלי קרב שהפיח בלוחמים. אלה נדרשים לכאורה להילחם נטולי משוש קרב, במורכבות עמוסת חמלה מול אלה שטבחו, אנסו, ערפו, ושרפו חיים משפחות שלמות מעולל ועד זקן. לא להיכשל חלילה ב-"לשטח את עזה". אולי למוטט מה שסתיו מכנה "נכסי אויב", ב -"עין במר בוכה ולב לא ממש שמח". מורכבות המנוגדת לרוח הלחימה היהודית.
אלא שההיסטוריה הצה"לית עמוסה בפקודות יום ביציאה לקרב שנועדו להפיח בלוחמים נחישות תעוזה וששון אלי קרב. התורה עצמה מבחינה בבירור בין לוחם נחוש ללא חת לבין - "האיש הירא ורך הלבב" המתבקש לשוב לביתו כדי לא לפגוע בחוסן הנפשי של הלוחמים. מול רוע מוחלט הדרישה לצאת למלחמה ללא "משוש קרב" היא עיוות מוסרי.
אין כמו קריאת ה-"לזרבב את עזה" של משורר תהילים:
"אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. .....אֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם..." (תהילים י"ח )
פרשת זכור אותה נקרא בשבת הקרובה מדגישה את הצורך ב-"לזרבב את עמלק", ובלשון המקרא: למחות את זרע עמלק כמי שמהותו היא השמדתך. עמדה זו לא רק שאינה סותרת את החמלה, היא מבטאת את מימושה. זהו אותו עמלק שתיאור מעשיו: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים", מתכתב היטב עם פשעי חיות הנוחבה שפלשו וטבחו חסרי מגן בבתיהם באכזריות חסרת מעצורים. חמלה המופנית כלפי מי שמהותו היא רשע ואכזריות, אינה "חסד" אלא כשל מוסרי.
ציוצו של הרב אברהם סתיו הנרתע מנימת הששון אלי קרב, הוא מיקרוקוסמוס החושף עקב אכילס מובנה ועצוב בסביבת חוג בציונות הדתית המבקש להצטייר כליברל, כמו גם בסביבת רבני צוהר שלרבים מהם זכויות רבות ביצירה תורנית, אך מבלי משים חלקם, בניסיון מעוות לגשר בין עקרונות המוסר היהודי למושאי ערגתם הסוציולוגית בחוגי נאורות השמאל שעבר בעשורים האחרונים טרנספורמציה פרוגרסיבית, גולשים במדרון חלקלק לקראת השקפות בעלות אוריינטציה פרוגרסיבית הנוגדות את המוסר היהודי ומצקצקות אוי אוי אוי,על הרס עזה.
העובדה שהחרדיות הגלותית אינה פס הקול של היהדות האותנטית בעידן של עצמאות מדינית, חייבת להיות מחוברת לצד השני של המשוואה הקובע כי הפרוגרס הליברלי שהוטמע בגוש השמאל על ידי מיעוט רדיקלי, אינו פס הקול של המוסר והאתיקה. קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק" מבקשת לקבע את הטרונומיה המוסרית יהודית.
מוסר שמקורו חיצוני לאדם המונחה בצו אלוקי מוחלט. גישה המוציאה את כללי המוסר והאתיקה מסכנת שגיוניות ומניפולציות אינטרסנטיות אנושיות מעוותות דוגמת האבולוציה הפרוגרסיבית המבקשת לעקם את המוסר בשם רגשות הומניים כביכול. היהדות קובעת כי הטוב והרע הם ערכים אובייקטיביים שנקבעו על ידי סמכות טרנסצנדנטית.
הקריאה "לזרבב את עזה" אינה קריאה לאכזריות, אלא ביטוי לחוסן מוסרי שאינו כפוף ל"שיגיונות האדם" ולאופנות פרוגרסיביות חולפות. מוסר הנאמן לצו הנצחי של ביעור הרע מן העולם. זהו המוסר המנצח, וזוהי הרוח - רוחו של הרב זרביב ורוחם של הלוחמים שהכריעה ותכריע את המערכה.
הכותב הוא עו"ד ממובילי תנועת "נקראים לדגל"