המלחמה הקרה בין ארה"ב לאיראן כבר כאן. בינתיים, היא לא מתנהלת בטילים אלא "על זמן". זו לא מלחמה על כיבוש שטח. זו מלחמה על תודעה, על הרתעה, על סבלנות. מסדרון ארוך עם כרזות מלחמה על הקירות ו"תאורה רכה".
איראן וארה"ב מעסיקות את העולם בלי רעש תותחים ובלי שמיים מלאים במטוסי קרב שזורקים פצצות. המתח נשמע מכל עבר, בכל אמירה שמסביבנו מורגש בכל זירה ומקום בעולם, בכל שוק מסחרי ובורסה. ארה"ב לכאורה לא ממהרת. איראן לכאורה לא עוצרת. ובתווך המזרח התיכון הופך ללוח שחמט בו כל מהלך נמדד לא רק לפי הרעש שהוא מייצר, אלא לפי עוצמת השקט שהוא משאיר אחריו.
כרגע השקט צורם, חורק, כמעט מצמרר. איראן פועלת דרך הפגנת כוח ושרירים ובאופן הזה היא שוחקת כבר שנים ובהתמדה את יריביה. היא לא צריכה ולא רצתה מלחמה אלא תמיד משוועת לזמן: זמן להמשיך להתבסס, זמן לייצר עוד טילים, זמן להשקיט את ההתנגדות מבית. זמן לפיתוח נשק גרעיני. זמן לשנות את מאזן הכוחות האזורי ולהפוך עובדה מוגמרת.
הכול, בכל מחיר, גם על חשבון העם האיראני. איראן לא שקטה במובן המוסרי או האופרטיבי. ארה"ב מצידה משחקת משחק ארוך. סנקציות כלכליות, בידוד דיפלומטי, חיזוק בריתות ממוקדות. לכאורה לא רוצה עימות ישיר, לכאורה עושים הכול כדי ל"תת עוד הזדמנות", אבל גם לא מוכנה לאפשר לאיראן לחצות קווים אדומים.
זהו עידן בו אף צד לא ממש רוצה את המלחמה שבפתח, אבל אף צד לא מוכן להפסיד אותה, כל צד עם הנרטיב שלו - שחור או לבן, טוב או רשע, תלוי מאיזה כיוון אתה מביט.
במציאות כזו של מסדרון ארוך, כשיש ערפל סביב, הסכנה הגדולה אינה מתקפה מתוכננת. הסכנה היא טעות חישוב. אירוע אחד ולו הקטן ביותר שעשוי להסלים מהר מדי ובמהירות. וכזה, יכול להתרחש בכל רגע נתון בזירה נפיצה ומתוחה כל כך.
כשמדברים על מלחמה קרה מתכוונים לשקט מסוג אחר. לא היעדר אלימות אלא היעדר עימות ישיר ורשמי בין שתי המדינות עצמן. אין כרגע פלישה אמריקאית לאיראן רק ריכוז סד"כ צבאי, שיווק וצילומים. אין תקיפה איראנית ישירה על אדמת ארה"ב או בעלות בריתה רק איומים, שיווק וצילומים. העימות מתנהל דרך כלכלה, שלוחות, סנקציות, סייבר, חיכוך אזורי והרתעה הדדית. זוהי מלחמה קרה בכל מובן.
שתי המדינות מצליחות בצורה טובה מאוד להבין ולהגדיר את כללי המשחק עבורן בשלב הזה. הן מנהלות את העימות בזהירות דיפלומטית שמונעת התדרדרות גלויה, אך בהחלט לא מפחיתה את המתח והלחץ, בטח לא עבורנו.
כבר למעלה מחודש וחצי אנחנו האזרחים וכלל המערכות חווים לא מלחמה גלויה, אלא מציאות של אי ודאות מתמשכת. מציאות שבה חוסר היציבות הוא הכלי האסטרטגי. וכשאִי הוודאות הופכת לשגרה היא כבר לא תקלה, היא מדיניות מוגדרת. מדיניות שהופכת לשיטת עבודה שמוכיחה את עצמה. היא מביאה שחיקה מכל עבר, מנטאלית, משפחה, עבודה, שחיקה של בני אדם ומערכות גדולות. בפן הצבאי זו שחיקה שיכולה להוביל לאותה טעות קטנה שתאיץ הכול ומהר.
בעימות הנוכחי עצבים הם משאב אסטרטגי. קור רוח הוא נשק. סבלנות היא מנוף השפעה וכוח. אנחנו עדים למבחן היסטורי של קור רוח, עומק והנהגה. כשהמלחמה מתנהלת כך - "מלחמה קרה", ההכרעה אינה נקבעת בעוצמת האש, אלא ביכולת להחזיק מעמד, לשחוק את הצד שני ולהישאר יציב לאורך זמן. בשלב הזה שתיהן פועלות בתוך המרווח הגיאוגרפי הזה בצורה מאוד טובה.
כהרגלי, לנסות להבין את העתיד, אני מביט על ההיסטוריה ולמד: באוגוסט שנת 1990 סאדם חוסיין פלש לכווית והפך מאיום לרוע שיש למגר. ארה"ב וקואליציה רחבה של מדינות ריכזו כוחות ונתנו לו דד ליין עד ה 15/1/1991 לצאת מכויית. בלילה שבין ה-16 ל-17 בינואר החלה מתקפה על עיראק למגר את הרוע. סאדם חוסיין הוכחד לבסוף.
בסופו של המסדרון, בסופו של יום, לאיראנים אין סיכוי לשרוד. את הנרטיב, החורבן שבנו לעצמם ואת האופן בו ארה"ב, ישראל והעולם מתנהל מולם ילמדו שנים רבות בבתי הספר.
הכותב הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה, יועץ ומומחה לניהול בתנאי משבר, מחבר הספר "עשן של אי-ודאות"