ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל: שורש האמונה ההינדואית והברית עם הודו במבט תורני
נחיתתו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל והחיבוק החם בינו לבין הנהגת המדינה מבטאים מפגש עכשווי בין שתי ציוויליזציות עתיקות יומין - עם ישראל והעם ההודי. אולם, עבור יהודי שומר תורה ומצוות, הברית המתהדקת עם תת-היבשת ההודית ועם אנשיה מעוררת, במבט ראשון, תהייה השקפתית ותורנית לא פשוטה.
לכאורה, הודו וההינדואיזם - הדת השלטת בה הכוללת למעלה ממליארד בני אדם - מייצגת את היפוכה של אמונת הייחוד שעליה נצטווינו בהר סיני. המטייל הישראלי בהודו פוגש ברחובות המדינה פנתיאון עצום של אלים, אלות, מקדשים ופסלים מרובי פנים וידיים. על פניו, מדובר בביטוי מובהק ביותר של עבודה זרה שהתורה ציוותה אותנו להתרחק ממנה ומתופסיה תכלית הריחוק. האם אכן ניתן לכרות ברית עם אומה שזוהי חזותה הרוחנית?
אולם, בירור הלכתי ומציאותי מגלה תמונה מורכבת. סוגיית המעמד ההלכתי של ההינדואיזם נדונה לאחרונה בהרחבה במאמר מקיף שכתבתי ופורסם בגיליון החדש של "בארות - כתב עת למחקר תורני" (גיליון 1, אדר התשפ"ו), בהוצאת מכון הר ברכה.
כאשר חוקרים את התאולוגיה ההינדואית על זרמיה השונים ואת האמונה הממשית של מחזיקיה, מגלים כי בבסיסה ניצב מושג מפתח אחד: "בְּרַהְמַן" (ובזרמים שונים נקרא אחרת). הבהרמן הוא מהות רוחנית עליונה, אינסופית וחסרת גוף, המהווה את השורש והמקור לכל היקום. במושגים המוכרים לנו, יש בכך הד ברור להכרה ב"כוח עליון", א-ל אחד שממנו נובעת המציאות כולה. בהמשך לכך, אותם פסלים רבים (ה"דוות") אינם נתפסים כאלים עצמאיים, אלא כהתגלמויות, ערוצים או פנים שונות של אותו כוח עליון אחד.
במישור האמונות העכשוויות בהודו, מחקר מקיף של מכון הסקרים "פיו" (Pew) משנת 2021, שבחן את אמונתם של עשרות אלפי הודים, גילה כי כ-98% מההינדואים מאמינים באלוהים. מתוכם, הרוב המוחלט (כ-61%) מאמינים ב"א-ל אחד עם התגלמויות רבות", ועוד כ-29% מאמינים ב"א-ל אחד בלבד". רק מיעוט קטן של כ-7% הצהירו שהם מאמינים באלים רבים במובן האלילי המוכר. הנתונים הללו מלמדים שההכרה בכוח עליון אחד נטועה עמוק בקרב ההמון ההינדי.
מציאות אמונית זו מובילה אותנו להגדרה ההלכתית מדויקת יותר של הדת ההינדואית: עבודה זרה בשיתוף. "עבודה זרה בשיתוף" - משמעותה שהאדם מאמין בא-ל עליון, אך "משתף" עמו כוחות משניים ומתווכים. בעוד שעבורנו, בני ישראל, אמונת השיתוף אסורה באיסור חמור, הרי שביחס לאומות העולם הדין שונה. כפי שנפסק ברמ"א ועל פי דעת רוב פוסקי ההלכה, בני נח לא הוזהרו על השיתוף (עי' פניני הלכה אמונה ומצוותיה ה, ח).
קביעה זו ביחס להינדואיזם אינה המצאה חדשה, אלא נרמזה אצל הוגים שעמדו על טיבה של דת זו. כבר בדורות קודמים מצאנו אצל הרב אליהו בן אמוזג, שציין כי המומחים לכתבי הודו העתיקים (הוודות) מצאו בהם בבירור התייחסות ל"אופיו של האל העליון" לצד ההתגלמויות השונות, דבר המכניס אותם לגדר שיתוף (ישראל והאנושות, עמ' 74). כך כתבו גם ר' הלל צייטלין בספר "הטוב והרע", והרב מסעוד הכהן בספר "שערי האמונה והדת".
בדורנו, עם התרחבות המפגש עם המזרח, הלכו ורבו קולות תורניים המכירים בכך. לדוגמה, הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל התייחס לסוגיה, וקבע כי ההינדואיזם מכיל מספיק יסודות מונותאיסטיים בעקרונותיו, כך שהינדואים מוסריים יכולים להיכנס בשער חסידי אומות העולם ("Peace without Conciliation, The Irrelevance of 'Toleration' in Judaism"). גם הרב יששכר היימן והרב פרופ' דניאל שפרבר, שחקרו את האמונה ההינדואית לעומק, סבורים כי יש להגדיר את ההינדואים כמשתפים. פסיקה זו הובאה לכלל הכרעה הלכתית מבוססת במשנתו של מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א בכרך האחרון של פניני הלכה (אמונה ומצוותיה ה, י), שם פסק למעשה שאין בדת ההינדואית איסור עבודה זרה לבני נח, שכן הם כעיקרון "משתפים אמונה בא-ל עליון".
ביקורו של מודי בישראל מבטא אפוא שותפות שיש לה מקום והיתר לכתחילה על פי ההשקפה היהודית. היכולת שלנו כיהודים להביט מעבר לפסלים, ולזהות את נקודת האמונה בכוח העליון הנסתרת בתוך התרבות ההודית, היא חלק מתפקידנו כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
טיהור העולם מעבודה זרה נעשה בתהליך ארוך, צעדים-צעדים, תחילה באמונת השיתוף ורק לאחר מכן בהמשך באמונת הייחוד (ראו במאמרם של ידידיי הרב מאור קיים והרב אפרים שחור בכתב העת "בארות"). הקשר החיובי בין ישראל לאומות העולם, בזמן שבו הם עובדים את ה' האחד בשיתוף - המתבטא בין השאר בקשרים שבין מדינת ישראל והודו - מאפשר להם לקלוט את אור אמונת הייחוד וברכתה, ובכך לזכך עוד את אמונתם, עד להארה של "ה' אחד ושמו אחד".
הכותב הוא חוקר במכון הר ברכה