ביום מן הימים, כשישככו אדי משפט נתניהו וספיחיו המיובשים (פרשיות אוריך וברוורמן וקוטיק ושאר ירקות), וראש הממשלה יעמוד לדין ההיסטוריה במבחן אמת, אחד ההישגים הגדולים והבולטים שיעמדו לזכותו יהיה שינוי ומיצוב מחדש של מעמדה הבין-לאומי של ישראל.
ב-1996, כשנתניהו קיבל לראשונה את התפקיד, ישראל הייתה במעמד של ואסל למחצה של ארצות הברית. היינו מדינה שמשקלה הגלובלי שואף לאפס, שהישג דיפלומטי מבחינתה הוא ביקור מדיני של יומיים של ראש ממשלה ממדינה אירופית קטנה או חידוש היחסים עם איזו מדינה אפריקאית שכוחת אל.
אם חתמנו עסקה ביטחונית גדולה שהפטרון לא אהב, היא בוטלה (עסקת הפלקון). אם רצינו קצת חיוכים מהעולם, היינו צריכים לייבא לכאן את ערפאת וכנופיית המרצחים שלו ולתת להם שליטה בנתחים מדממים של ארץ ישראל. בדרום אמריקה ובמזרח אסיה, שניים מהאזורים החשובים בגלובוס, ישראל הייתה סוג של קוריוז, מדינה שמי שאינם יהודים יודעים עליה רק על חטיפת אייכמן או מכירים את הרטייה של משה דיין. חוץ מזה, נאדה.
30 שנה אחרי, רובן (ובעיקר המחצית השנייה והמשמעותית שלהן) בהנהגת נתניהו, ישראל נמצאת במעמד בין-לאומי בלתי נתפס. נשיא ארצות הברית וראש הממשלה נפגשים בקצב מסחרר, ראש ממשלת המעצמה ההודית, מדינה שעד לפני לא הרבה זמן נחשבה עוינת למחצה, מגיע כבר לביקור שני רווי נשיקות וחיבוקים, וחשוב יותר, רווי דיבידנדים כלכליים עצומים. מנהיגי מדינות כמו ארגנטינה, גרמניה, הונגריה ואחרים עומדים בתור כדי לתפוס תמונה עם המנהיג הישראלי ולהצהיר על אהדתם לישראל, ואם יש איזה מוסד בין-לאומי פרוגרסיבי שמנסה לקלקל את החגיגה כמו בית הדין בהאג, הוא כמעט מושמד על ידי האמריקאים בחמת זעם.
כן, לא הכל ורוד, אבל ככה זה כשאתה מעצמה. כשבמדינה אפריקאית לא עושים לך טובה כשפותחים לך קונסוליה, אלא חוגגים ברחובות עם דגלי ישראל כי ההכרה הישראלית בעצמאות שלהם היא הכרה שיש לה משמעות דרמטית.
כשממשלות אירופיות רועדות כי ההנהגה שלהם משחקת לא נכון ביחסים עם ישראל, תשאלו את מקרון ומפלגתו המתרסקת מול הימין המקומי, או את קיר סטארמר שבסקרים מסוימים מפלגתו כמעט נמחקת לטובת נייג'ל פארג' הפרו-ישראלי.
על רקע זה, אין לתאר את העולב של חלק מערוצי התקשורת הישראליים אתמול. כשאחד מארבעת המנהיגים החשובים והחזקים בעולם מגיע לביקור מיוחד בישראל, בימים של מתיחות אזורית גורלית, כל עורך חדשות בר דעת היה פותח את המהדורה בכמה דקות של סיכום היסטורי, ואחר כך פאנל פרשנים נרחב על השינוי הדרמטי ביחסי ישראל-הודו, על המשמעויות הביטחוניות, המדיניות והכלכליות. אבל בערוצים מסוימים העדיפו להתעסק קודם באיזו החלטה מנוונת של הגב' מיארה בפרשיה זנוחה, ואז מיקדו את הסיקור של ביקור מודי בהתנהלות הילדותית המבישה של ח"כי האופוזיציה.
אני אפילו לא מדבר על שידור נאום נתניהו. בערוץ שהקפיד לשדר כל נאום רחוב של בן דוד שלישי של חטופה לשעבר בפני תריסר מפגינים, ולהוסיף לזה פרומואים וראיון מקדים ומסיים, מצנזרים את נאומו של ראש הממשלה בנקודת שיא, אחת מיני רבות, של הדיפלומטיה והגאו-פוליטיקה של ישראל. חרפה תקשורתית.
אבל כמו שאומרת הקלישאה, מיליארד הודים לא טועים, או במקרה הזה - 1.4 מיליארד בני אדם, כשישית מאוכלוסיית תבל, שמתייצבת לצד ישראל ולצד ראש ממשלתה. בסוף, זה מה שיישאר באמת מהאירוע הזה, לנו, לילדים שלנו וגם לנכדים. מיארה? מי זו?