במדינת ישראל תשפ"ו כמעט ולא נותרה תקשורת אמיתית שעושה את עבודתה נאמנה. כל דיווח שתקראו או תשמעו כיום סיכוי סביר מאוד בושל היטב לפני כן על ידי דובר או איש יח"צ.
העיתונאים מעדיפים לקבל את הסיפורים כבר ארוזים ומהודקים היטב, כך שלא נותר להם לעשות דבר חוץ מלשים את שמם על הסקופ ולהקריאו בקול דרמטי. את העבודה האמיתית, בפרט במקרה של דו"חות מקיפים ונתונים רוחביים, עושים תחקירנים ואנשי מקצוע מארגונים אזרחיים.
כשהדו"ח המגמתי או המדויק - תלוי בזהות הארגון מוכן, מעביר לרוב דובר הארגון את פרטיו לכתב המזדמן שמפרסמו בערוץ התקשורת. הפרסום מעורר סערה, ומערכות המדינה ממהרות לספק הסברים ולהביא תוצאות אחרי שנכשלו במשימה. כך למעשה קובעים הארגונים ומשרדי היח"צ את סדר היום במדינה.
כדי לבצע מעקב על תופעה מסויימת, ללקט נתונים ולהחזיק מערך יח"צ משומן כזה נדרש מערך שלם של עובדים שעולה תקציבי עתק. בשונה מארגוני הימין המעטים והדלים, בשמאל משאבים כאלו לא חסרים ונמצאים בשפע אצל כל אחד ממאות ארגוני השמאל הקיקיוניים שמציפים את השטח. כך נוצר מצב שעל כל צעד חיובי שמבצעת ההתיישבות היהודית מוצאים חמישה דו"חות מעקב שמתפרסמים בתקשורת, בעוד שאין מי שישמיע את קולן של נפגעי המתקפות כנגד ההתיישבות עצמה. אם אפשר להציב את ארגוני השמאל בראש הרשימה של אלו שמקבלים חשיפה נרחבת ובמה תקשורתית ואחריהם אגפים אחרים בימין, רועי הצאן ביהודה ושומרון נמצאים בתחתית הרשימה. יהודים מסורים וחלוצים שסופגים אש מכל כיוון, אך הזירה הציבורית זרה להם. אפילו לכתוב פוסט אישי ברשתות החברתיות זהו דבר שלא הורגלו בו, קל וחומר להתראיין באולפני הטלוויזיה ולהנפיק נתונים ודו"חות שיבטאו את מה שעובר עליהם יום יום, שעה שעה.
מאות פעמים הותקפו רועי צאן בשנת 2025, למעלה מ-100 נפצעו וחלקם עדיין בשיקום. בשנה הנוכחית המצב רק הלך והחמיר. עוד לא סיימנו את חודש פברואר וכבר על פי נתוני "הצלה יו"ש ללא גבולות" התרחשו עד כה למעלה מ110 תקיפות כנגד רועים בגבעות ובחוות, שכמעט 40 מתוכן הסתיימו בפציעת הרועים. גם העדרים עצמם ספגו טרור הרעלות והמחבלים מסתובבים חופשי, אולם אין מי שישמיע את זעקתם של הרועים וידרוש את דמם שנשפך. מכון מחקר עוד לא זכיתי להקים ולממן, אבל בכוחותינו הדלים אנו נהיה להם לפה. עשרות מקרים ליוויתי אישית בשנה האחרונה, ובאחרים צללתי לעומקם ושוחחתי עם פעילים בשטח. מכולם יחד, ללא יוצא מן הכלל עולה תמונה מדאיגה ומטרידה באשר לטיפול רשויות המדינה בתופעה שהולכת ומתגברת בכל שבוע.
***
"תגיע מהר, תוקפים אותי בואדי", קיבלתי באחד הימים שיחה בהולה ממשה נגר, רועה הצאן שלנו ברמת מגרון. יחד עם תושב נוסף נסעתי במהירות לכיוון הנקודה כשבדרך אני מזעיק את כוחות צה"ל. באמצע הריצה מהכביש לואדי כבר ראיתי אותם - שלושה תוקפים רעולי פנים שטיפסו במהירות בחזרה במעלה ההר. למטה בואדי שמר עדיין משה בנחישות על העדר כשהוא מדמם מראשו.
"אני בסדר", הוא אמר, "קיבלתי אבן בראש מאחד מהם מטווח של כמה מטרים אבל הצלחתי לגרום להם לנתק מגע". רגע לאחר מכן נשמעה צעקת "אללה אכבר" מראש ההר וסלע עצום התגלגל לכיווננו במדרון התלול ופספס אותנו בכמה עשרות מטרים.
זו היתה מכת הסיום של הפורעים שנמלטו אל הכפר בורקא, כשבמקום זורמים למקום כ-100 פורעים נוספים מכיוון הכפר. צה"ל הגיע רק כעבור חצי שעה. את משה העלינו אל הכביש, שם המתין לו אמבולנס ושוטר מתחנת בנימין שהגיע לגבות עדות. השוטר באמת עשה כל שביכולתו כדי להקל על הרועה הפצוע ולגבות עדות שתוביל למעצר מהיר של הפורעים, ומשה פונה עם האמבולנס לבית החולים כשהוא נושא עמו תקווה שמערכת הביטחון תמצה את הדין עם תוקפיו.
הדימום נעצר, אך בבית החולים נזקק משה לשש סיכות בראשו. כבר באותו לילה פשטו כוחות צה"ל על בתיהם של הפורעים בכפר, לפי התיעודים הברורים שהעביר משה. אחד הספיק להימלט, אולם שניים נעצרו. את שניהם זיהה נגר בצורה ברורה וחדה כתוקפים שפלשו לשטחי המרעה.
מה שקרה לאחר מכן הוא בלתי נתפס. שני הפורעים שנעצרו הועברו לטיפול המשטרה אך זו שחררה אותם לאחר ימים ספורים ולא ביקשה להאריך את מעצרם. כעבור חודש קיבל נגר הודעה על סגירת התיק בעילה של "חוסר ראיות" - למרות שזיהה את התוקפים.
נגר נדהם וביקש באמצעות עורכי הדין מארגון חוננו לקבל את חומרי החקירה. הנה חלק מתמלולי החקירה שקיבל וחשפו באופן בוטה את הודאתו של אחד התוקפים, עבד אלעזיז נואבית, שחור על גבי לבן: "אתם זרקתם אבנים?", שואל החוקר - נואבית משיב בגאווה וללא היסוס: "בטח. אני אף פעם לא משקר. זרקנו אבנים, 100 אנשים היינו".
בהמשך החקירה אף מנסה נואבית להצדיק את מעשיו, בטענה כי הרועה "פלש לאדמתו" - חרף העובדה שהתקיפה התרחשה בכלל במורדות הגבעה. "הם פלשו לאדמתנו ואנשי הכפר לא הסכימו", הצטדק. החוקר לא משתכנע וממשיך להטיח בו שאלות. כאן מבין נואבית כי טעה כשבחר להודות בגאווה, ומבצע היפוך אקרובטי מרשים בגרסתו. חוקר: "אולי האבן שזרקת פגעה ברועה שנפצע בראשו?", נואבית מכחיש במצח נחושה: "לא. אני בחיים לא זרקתי אבן על יהודי". החוקר מתפלא: עכשיו אמרת שזרקת אבנים. נואבית: "לא אני, אני אף פעם לא זורק אבנים". "אז מי זרק?", מקשה החוקר. נואבית: "וואלה לא יודע".
הפרוטוקול המדהים הזה לא הפריע לרס"ב אבי טבעוני - מבכירי ימ"ר ש"י להודיע לבית המשפט הצבאי כי הוא מבקש לשחרר את החשודים בערבות של 1000 שקלים בלבד, מחיר דמו של הרועה בעיניו ככל הנראה.
האירוע הזה שהתרחש לפני כשנה משקף את המצב המחפיר ששרר באותה התקופה, בו גם אם ניסו דרגי השטח בצה"ל ובמשטרה לעשות ככל יכולתם תמיד היה מישהו למעלה שדאג לטרפד את הכל. מאז, יש לציין, חלחל השינוי גם לדרגים הגבוהים יותר במשטרה שנדמה שמנסים לתת מענה לאירועים ומתחילים להתייחס לתופעה בכובד ראש. גם בצה"ל מגיבים בצורה טובה יותר לאירועי תקיפה ומבצעים מעצרים בפעמים רבות, אולם עדיין במבחן התוצאה מספר התקיפות רק הולך ומאמיר. אם ננתח לעומק את הטיפול המערכתי באירועים נראה כי 2 כשלי יסוד עמוקים מונעים את מיגור התופעה.
הכשל הראשון מתחיל במישור הטיפול המשטרתי. כמי שליווה לא מעט רועי צאן בגבעות ובחוות השונות, אני יכול להעיד שבמרבית האירועים תחנות המשטרה המקומיות באמת מנסות להביא למיצוי הדין עם הפורעים. מחלק ניכר ממפקדי התחנות, דרך שוטרי הסיור ועד השוטרים הקהילתיים שעושים עבודה מדהימה. ועדיין, פעם אחר פעם גם במקרים שנעצרים חשודים התוקפים משוחררים לבתיהם בתוך זמן קצר, למרות שב"ה אחוזי המעצרים לאחר אירועי תקיפה הולכים ועולים.
הסיבה לכך היא שגם עם הרבה רצון טוב לא יכולה תחנת משטרה מקומית שמיועדת לטפל בגניבות ורעש לשכנים - לפענח אירועי טרור לכל דבר ועניין. מי שהיו אמורים להידרש לכך הם ימ"ר ש"י והשב"כ שמחזיקים בכלים מתאימים. שני האחרונים לצערנו מסרבים עד כה לדרוש לטפל בעצמם בטרור כנגד הרועים, למעט במקרים נדירים בהם הרועה כמעט מצא את מותו. רק כדי שתבינו את רמת האבסורד: נער בן 15 שהפר צו מנהלי - מועבר באופן מיידי לטיפול היחידה המרכזית של מחוז ש"י והתיק מלווה על ידי השב"כ. לעומת זאת, מחבלים שסדקו גולגולת של רועה צאן יהודי עם אבנים ואלות, ייעצרו לתחנת המשטרה המקומית.
הגורם השני שמסכל כל אפשרות למאבק בטרור כנגד הרועים, הוא בית המשפט הצבאי שאמון על ניהול ההליכים המשפטיים כנגד ערבים פלסטינים. הריקבון והסיאוב ששוררים בבתי המשפט הצבאיים מאפילים אפילו על חוליי מערכת המשפט הרגילה שאנו מכירים היטב.
פעם אחר פעם משוחררים פורעים ערבים בחזרה לזירת הפשע עם תנאים מגוחכים כמו קנס של כמה מאות שקלים, לנגד עיניהם הכלות של רועי הצאן וחוקרי המשטרה שדופקים יחד את הראש בקיר בתסכול. לא משנה לשופטים שמדובר בתוקפים סדרתיים, גם לא העובדה שהם תועדו לאורך כל התקיפה בעדשת המצלמה גלויי פנים עם מבט של רצח בעיניים, תמיד תימצא סיבה טובה להורות על שחרורם.
"הרועה שלי היה במרעה וראה את התוקפים שלו חוזרים עטורי תהילה לכפר חמישה ימים בלבד לאחר התקיפה", סיפר לי השבוע בכאב בעל חווה מהר חברון. "חיבוקים, נשיקות, מבחינתם חזרו מנופש קצר היישר לשטח. זה ביזיון שאין כדוגמתו".
תושבים אחרים בגבעות שיתפו בתחושות דומות: "אתה מותקף, נחלץ בעור שיניך, מצליח איכשהו לתעד תוך כדי שאתה נרגם באבנים, הולך להגיש תלונה והכל - ואיכשהו מוצא את עצמך שבוע אחרי מול אותו פורע ערבי שהפעם רק אמיץ יותר", חוזר על עצמו הסיפור כמעט אצל כל רועה שפגשתי. כולם מסתובבים בידיעה ברורה שהאירוע הבא כבר נמצא מעבר לפינה, והם צודקים לגמרי. בעשרה האירועים הבולטים שצירפתי כאן בטור חוזרים על עצמם שמותיהם של כמה מהגבעות והחוות, לעיתים בהפרשים של שבועות בודדים בלבד. המסר שנקלט אצל האויב ברור: דמם של הרועים הפקר ומחירו יסתכם לכל היותר בסיבוב היכרות קצר בתחנת המשטרה.
השבוע שוחחתי עם יהודי יקר שלקח על עצמו להתחיל לבצע מעקב מדוקדק אחר אירועי הטרור כנגד הרועים. "עכשיו אף אחד לא ממש מתעניין בזה", אמר לי במרירות, "אבל אם חלילה יקרה פתאום שוב אירוע רציני וכואב כמו בנימין אחימאיר כולם פתאום יבקשו נתונים וירצו לפרסם, אז אני משתדל כבר להכין הכל מראש לכל צרה שלא תבוא". חתמנו את השיחה בתפילה ותקווה שהנתונים הללו שזוהרים כעת באותיות אדומות בוהקות על הקיר, יסתיימו בשלום ובמיגור מהיר של התופעה.
רועי הצאן הם חוד החנית של ההתיישבות כיום פשוטו כמשמעו. הם מוכנים לשלם כל מחיר שידרשו ומודעים היטב לסכנות, אך מבינים את כובד השליחות שלקחו על שכמם ולכן מסרבים לסגת לאחור. הגנה עליהם היא לא רק חובה בסיסית של מדינה לאזרחיה, אלא מינימום של אחריות כלפי החיילים בלי מדים ששומרים על הגבולות שהמדינה הפקירה ומיישמים את החזון הציוני בארץ אבותינו.
***
על קצה המזלג: רשימת אירועים בהם שוחררו לביתם פורעים שתקפו רועי צאן - זמן קצר לאחר שנעצרו:
1. 01/01/25. שני פורעים ערבים מהכפר בורקא נעצרים בביתם יממה אחרי שתקפו בסלעים מטווח אפס רועה צאן מרמת מגרון בבנימין. הרועה נפצע ונזקק ל6 סיכות בראשו. פורע נוסף נמלט מכוחות צה"ל, אולם חרף הודאתם המפורשת במעשה משוחררים שני חבריו כעבור ימים בודדים והתיק נסגר בעילת עבריין לא נודע.
2. 15/01/25. תוקף סדרתי מהכפר דיר דבוואן בבנימין שתועד בשורת אירועים בעבר, נעצר כעבור שנה אחרי שתקף רועה צאן פעם נוספת ופצע אותו בגבו. במשטרה מקיימים עימות - במהלכו מזהה אותו הרועה הפצוע בבירור כמי שהוביל את התקיפה, אולם חרף העובדה הזאת הוא משוחרר לביתו כעבור שבוע.
3. 18/03/25. פורעים ערבים תוקפים בערב חג הפורים רועה צאן בשטחי המרעה של גבעת מקנה אברהם בגוש עציון. הרועה נפצע קשות בראשו. שני פורעים מתוך שישה שהשתתפו בתקיפה נעצריל כעבור יממה - אך משוחררים לביתם בכפר קיסאן בגוש עציון כעבור שלושה ימים.
4. 24/05/25. כשלושים פורעים ערבים מהמאחז הערבי דיר עלא תוקפים באבנים רועה צאן מגבעת מקנה אברהם בגוש עציון. הרועה נפצע מאבן שהוטחה בראשו ומפונה לבית החולים. יממה לאחר מכן נעצרים שני חשודים מרכזיים בתקיפה, אולם משוחררים כעבור ימים ספורים.
5. 15/11/25. חשוד ערבי מהכפר אל-מועייר בבנימין, נעצר לאחר מרדף שהחל בעקבות זיהויו בשטחי המרעה של חוות מצודת דוד כשהוא מפזר רעל קטלני שגרם למותם של עיזים מהעדר. הוא משוחרר לביתו כעבור ימים בודדים.
6. 30/11/25. ארבעה מחבלים ערבים מהכפר אל מועייר נעצרים באירוע נוסף בחשד שפיזרו רעל בשטחי המרעה של חוות מצודת דוד, שגרם למותם של עיזים מהעדר. יומיים לאחר מכן הם משוחררים לביתם.
7. 03/01/26. פורעים ערבים מהכפר קיסאן תוקפים רועה צאן מחוות תומר בגוש עציון, מיידים לעברו אבנים ומצליחים לשדוד את מכשיר הקשר שנשא עמו. חמישה פורעים נעצרים אולם משוחררים כעבור ימים בודדים.
8. 06/01/26 עשרות פורעים ערבים מהכפר רשיידה תוקפים באלות ואבנים רועי צאן מגבעת מקנה אברהם. שניים מהרועים נפצעים. שלושה פורעים נעצרים בידי כוחות הביטחון אולם משוחררים כעבור יממה.
9. 24/01/26. פורע ערבי מטיח אבן בראשו של רועה צאן מכפר טרפון לעיני המצלמות. הרועה מפונה לבית החולים כשהוא מדמם מראשו. התוקף נעצר לאחר מרדף של כוחות צה"ל, אולם משוחרר לביתו כעבור ארבעה ימים בלבד.
10. 01/02/26. חמישה פורעים ערבים אורבים לרועה צאן מחוות מעלה יונתן בהר חברון, תוקפים אותו עם מוט ברזל ומיידים אבנים. הרועה נפצע בגבו. שלושה מהפורעים נעצרים אולם משוחררים לביתם כעבור חמישה ימים.