מזה זמן יש קומץ המבקשים לשים חייץ בתוככי ישראל ובין ישראל לאביהם שבשמים על ידי תפילה או שרות צבאי ללא חייץ.
ללא מחיצה בין עזרת גברים לעזרת נשים בתפילה. ללא חייץ בין לוחמים ללוחמות תוך פגימה בקדושת המחנה, ב'והיה מחנה קדוש' בצבא. חייץ זה בא לידי ביטוי באחרון בגדי הכהן הגדול, הלוא הוא האבנט שבפרשתנו.
'וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.' [שמות כח,ד]. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.[שמות כח, מ].
האבנט כמחיצה וכחייץ בבית המקדש, בית תפארתנו, כשהכהן הגדול נצטווה בעבודתו לחגור מותניו באבנט. וזאת למודע, לא רק הקרבת הקורבנות מכפרת על חטאי ישראל, אלא גם בגדי הכהן הגדול ובגדי אחיו הכהנים. אומר רבי ענני בר ששון במסכת זבחים, , כל בגד מבגדי הכהונה מכפר על עוון מסוים והאבנט עצמו מכפר על הרהור הלב ונועד לכפר על חטאים שקשורים למחשבות ולנטיות הלב ולכן האבנט נחגר באזור הלב והמרפקים.
מכפר על המחשבות הרעות וההרהורים כגון גאווה, תאווה או מחשבות עבירה שמקורן בלב. 'חגירת מתניים' נועדה כדי להפריד בין פלג הגוף העליון המסמל את השכל, הלב והרוחניות ובין פלג הגוף התחתון שמסמל את הצרכים הגופניים והחומריים. לכן הכהן לא ייתן את האבנט למעלה ממתניו ולא למטה ממתניו, אלא כנגד אצילי ידיו כך שיצור חציצה בין פלג הגוף העליון לתחתון ידיו.
האבנט היה ארוך במיוחד; שלושים ושתיים אמות אורכו, כשישה עשר מטרים!!! כך הוא בתלמוד הירושלמי [יומא ח]. וכך גם פוסק הרמב"ם בהלכות כלי המקדש [ח,יט]: 'ואורכו שתי ושלושים אמה, ורוחבו כשלוש אצבעות, וכורך אותו וחוזר וכורך'.
הכהן היה כורך את האבנט סביב גופו פעמים רבות, מה שמעיד על כך שהאבנט אינו חגורה פונקציונלית שדי בהיקף מתניים בעבורה, אלא בגד שייעודו מלמדנו על הצורך בחייץ, במחיצה כנגד יצר לב האדם, גם בקודש ואפילו בקודש הקודשים. ונמצא, אומר ה'מנחת-חינוך' במצוה צט, שמרגיש בו הכהן בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברוב ההיקפים, הזרועות נוגעות בו בכל עת. פעולת הכריכה הארוכה והמייגעת סביב הגוף מסמלת את ההכנעה המוחלטת של רצונות הגוף ויוצרת מעין "מחיצת מגן" רוחנית לכהן. כי בהגדלת הבית ובמוראו, אומר ה'מנחת חינוך', יתרככו שם לבבות החוטאים וישובו אל ה'.
כותב מרן הרב קוק בעניין מקומות תפילה ללא מחיצה... ועתה מה ידאב ליבנו אם נראה כי במחנה הקודש פנימה... לזלזל ביסוד איתן זה, ולבנות בתי כנסיות בתכונה כזאת, שלא תהיה בהם עזרת נשים... בדרכי הגויים המה עושים... לבלע את הקודש, ולהשחית את קדושת האומה וטהרתה, ועוד דווקא במקום שטהרתה צריכה לצאת משם, היינו מבתי-כנסיות ובתי-מדרשות. [מאמרי הראי"ה עמ' 511].
ועוד אומר מרן הרב קוק זצ"ל, בעין איה ברכות כד [מז-מט] אל יאמר האדם שהוא נושא עין רק על הנשגב שיש בהדר הטבע של אשת חן. כי רגשות לב האדם אין בהם חיץ וגבול, ומרגש התפלאות על הדרת הטבע, יחדור בקרבו רגש תאוה בזויה. על כורחך, ערכם גם כן שווה שזה מביא לזה. ... חובת האדם להכין בעסקו בהם את רוחו, שלא תשלט בו מחשבה חומרית שיכולה להתגבר על הדרת שלימותו. ויועיל איסור זה גם לזיכרון לאדם שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר המה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ה' יתברך והדבקות בדרכיו העליונים.
לפי הרמב"ם, על הכהן היה לחגור את האבנט לפני המצנפת [הלכות כלי המקדש י,א]. על פי הגמרא במסכת זבחים [פח.], המצנפת נועדה לכפר על חטא הגאווה וגסות הרוח, ושמשה כבסיס המצנפת שימשה מבחינה טכנית כבסיס שאליו נקשר הציץ - טס הזהב שעליו היה חרוט "קודש לה'". הציץ היה מונח על מצחו של הכהן הגדול ונקשר באמצעות פתילי תכלת אל המצנפת שעל ראשו. אך קודם שיתפנה הכהן לסמל הציץ המעיד על הקשר בין ישראל לה', עליו לחגור את האבנט המסמל את ההפרדה בין לב האדם לצרכיו הגשמיים.
יש לכאורה באבנט עצמו פרדוקס מובנה, שהרי מחד עשוי הוא משעטנז, מערבוב המינים שהרי עשוי הוא מ'שש משזר', רקמה של חוטים עשויים צמר צבוע, 'תכלת וארגמן ותולעת שני'. איסור שעטנז זה אסור אף לכהן כשאינו בעבודתו, ומאידך, האבנט עצמו, תפקידו לשמש חייץ כנגד יצר לב האדם. בגדי הכהונה אינם, אפוא, רק פריטי לבוש פיזיים, אלא כלים בעלי משמעות רוחנית עמוקה שנועדו לקדש את הכוהנים ולכפר על עם ישראל. מחד, תפקיד הכהן הגדול לאחד את כל המינים, עד כדי כך שההורג בשוגג יצא מעיר המקלט רק במות הכהן הגדול, כי היה עליו להתפלל שלא יהיה בישראל, לא רצח ולא הריגה, ומאידך להדגיש את מותר האדם מן הבהמה. הבדל בין דרישות בורא עולם מהדומם, הצומח והחי, לבין הדרישות מנזר הבריאה, מן האדם ככלל ומאיש ואשת ישראל בפרט.
ככלל קיימים סוגי חייץ ומחיצות שונים ורבים בהלכה. בכולם מהווה המחיצה מעין גבול פיזי ורוחני שמגדיר מרחבים, רשויות ודרגות של קדושה במגוון רחב של תחומים. מחיצה בבית הכנסת מדין צניעות וקלות ראש, מחיצה בהלכות שבת ועירובין בהן מחיצות וירטואליות, לעניין טלטול והוצאה מרשות לרשות. מחיצה בהלכות דפנות הסוכה, ומחיצות להבדלה בין דרגות שבקדושה, כפרוכת בית המקדש המבדילה בין קדש לקדש הקודשים, וכן הסורג והחיל, מחיצות נמוכות בהר הבית שנועדו להגדיר את הגבול שעד אליו מותר למי שאינו יהודי או למי שטמא להיכנס. ויש הפרדה בין דרגות שבקדושה עם מעין מחיצה וירטואלית. בין קודש לחול, ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, או הבדלה בין מחנה כהונה למחנה לוויה ובין מחנה לוויה למחנה ישראל ולמצורעים המוצאים אל מחוץ למחנה.
התורה ובעקבותיה חז"ל קובעים לנו מהו רצון ה', איזו מחיצה ואיזה חייץ רצויים ואלו אינם רצויים. היכן צריך שתהא מחיצה והיכן יש לדאוג להסירה. 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם! שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא' [שמות ג,ה]. אם כך אומר ה' למשה רבנו, על אחת כמה וכמה שכך יאמר לכל לובש גלימה המבקש להחליפה באצטלה של רב ראשי, ומהין לשים עצמו לדון בשינוי מסורת בית ישראל סבא, בהסרת מחיצה ועוד במקום הקדוש ביותר לעם ישראל. וכאמור, לא רק בבגדי כהן היה אבנט כחייץ, גם במקדש עצמו, במקום הקדוש ביותר, הייתה מחיצה, הייתה הפרוכת מבדילה בין הקודש לקודש הקדשים. בין המקום בו היו כלי המקדש, המנורה, השולחן ומזבח הקטורת, לבין קודש הקדשים בו היו הלוחות בארון הברית. וכי יהין מאן דהו לומר שיש לנהוג בשוויון בין הכלים, כי הכלים כולם שווים ולכן יש להסיר את המחיצה- את הפרוכת בין הקודש לקודש-הקדשים?! בעז"ה כבימות המקדש יתוקן בקרוב 'תיקון גדול' בחוק לשמירה על המקומות הקדושים בחייץ חיובי שיסתום את הפרצה.
אותו תיקון גדול נעשה לכבוד חג הסוכות. הואיל ונאמרה בו מצוות השמחה, 'ושמחת בחגך', בהם מצווים גם אנשים וגם נשים, אזי כדי שנשים ובנות ישראל תוכלנה גם כן להגיע לבית המקדש, הוכן להן מקום לצפות בשמחה המתקיימת בחצרות בית ה'. כך שמחה זו התקיימה גם בעזרת הנשים ברוב עם, ולשם כך סידרו עבורן מקום מיוחד ביציעים ובגזוזטראות שהוקמו סביב, ובכך התקיימה מצות השמחה אף לנשים בקדושה ובטהרה ומתוך שמחה אמיתית, שמחה של מצווה. בזכות המחיצה נשמרה אפוא קדושת המקום והצניעות הראויה, והוסר חייץ בין ישראל לאביהם שבשמים.
זכורני מאחד ממורינו בישיבת 'חורב', הרב רובין, ע"ה, שנהג לומר לנו שלא בכדי אומרים אנו מדי יום בפסוקי דזמרה, 'בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם־נְעָרִים' [תהלים קמח , יב]. הכל מהללים אותו יתברך, אך בחורים לחוד ונשים לחוד. רק הזקנים היללו את ה' בצוותא יחדעם הנערים.
גם אי ההפרדה במערך הלוחם בין גברים לנשים, אף היא יוצרת מחיצה וריחוק בין לוחמי ישראל וכלל ישראל לבין אביהם שבשמים. ולא עוד אלא ריחוק דווקא בעתות ובמצבים קריטיים בהם לוחמים לוחמינו את מלחמות ה' בעמלקים שבדורנו. וראוי להזכיר לגבי לוחמות, שהרמב"ם בהל' מלכים [ז, ד] העתיק לשון המשנה במסכת סוטה [ח ז], ככתבה וכלשונה ...במלחמת מצוה, הכל יוצאים, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. על פי האמור בנביא יואל: ' יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.' [ב טז].
כתב שם רבי דוד בן זמרה, הרדב"ז, שקשה לו, וכי דרך הנשים לעשות מלחמה, שגם כלה יוצאת מחופתה למלחמה?! והרי כתוב: 'כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ' [תהלים מה,יד]. ומתרץ, שכך צריך להסביר את הרמב"ם; כיוון שחתן יוצא מחדרו, כלה יוצאת מחופתה, כלומר, לא שיוצאת היא להילחם, אלא שאינה נוהגת ימי חופה, ואפשר שבמלחמת מצוה, הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן. ויש מי שכתב, שאולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה. בעוד שברדב"ז מודגש כי הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן, אחרים כרש"ש ובעל תפארת-ישראל סוברים, כי לא סיפקו מים ומזון דווקא לבעליהן, אלא לכלל 'הגברים אנשי המלחמה'. ובלשוננו 'חיל אספקה'.
במלחמת עמלק שקוראים אנו השבת, שבת זכור, על הציווי במחייתו, אומר משה ליהושע: 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק'. דווקא אנשים. אומר רש"י: גיבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתם. 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור'. כי כפי שאומרת הגמרא בתחילת מסכת קידושים, 'דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה'. אין כסא ה' שלם עד שנמחה את זכר עמלק מתחת השמים. אך בניגוד לנצרות, ביהדות, המטרה אינה מקדשת את האמצעים, והיעד לא יושג אם הדרך ליעד פסולה כשאינה נעשית בטהרה, יהיה זה בתוך טנק או בתוך הנמרה.
אחד העמלקים שקמו על ישראל, עוד בטרם קמה המדינה, היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שהתנגד נחרצות להעמדת מחיצה בכותל המערבי, אירוע שהיה המאיץ לפוגרום תרפ"ט. המופתי, כזכור, התלונן בפני קצינים בריטים ששלטו בארץ בתקופת המנדט על המתפללים היהודים בכותל-המערבי שהציבו מחיצה, בטענה הזויה שהעמדת המחיצה מצביעה על כוונת היהודים לכבוש את הר הבית. בהסרת המחיצה שלהב הוא את ערביי ישראל נגד עם ישראל והביא לאותו פוגרום בו נרצחו יהודים רבים. אך גם הוא לא הצליח לפגום בקדושת המקום, ומאז שובנו לעיר העתיקה, עומדת לכבוד ולתפארת מחיצה בכותל המערבי המפרידה בין עזרת גברים לעזרת נשים.
אי אפשר שלא להזכיר כי בערב מלחמת התקומה היו אלו כבר אז עוטי הגלימה שחשבוה לאצטלה דרבנן, אשר ההינו לדון בדרישה לפסול העמדת מחיצה שבקשו להעמיד מתפללים ברחובה של עיר, בעיר העברית הראשונה תל-אביב. הסרת מחיצה זו יצרה חייץ בתוך עם ישראל ובין ישראל ליוצרם, ובאותו חודש, בשמחת תורה, באה עלינו המלחמה. עתה בשם ה'קדמה', באו קומץ 'נשות פרובוקציה', בדרישה שבמקום הקדוש לישראל מאז ומעולם, יוקצה מקום ללא מחיצה עבור קומץ המבקשים להוסיף חלילה עוד חייץ בעם ובין ישראל לאביהם שבשמים, בניגוד לאותו תיקון גדול שעשו חז"ל כשעמד בית מקדש על תלו.
למעשה התורה ובעקבותיה חז"ל מורים לנו היכן ראוי ונכון להעמיד מחיצה, היכן ראויה ההבדלה, והיכן יש לשאוף להסירה. ההבדלה הראשונה מלבד שמים וארץ, הינה בבחירת ה' את עם ישראל מבין כל האומות, 'כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים'. יתן ה' ותגבר התבונה, ומתוך 'הדר קבלוהו בימי אחשורוש', נדע לשים חייץ ומחיצה במקומות הראויים להם ומתוך כך נסיר חייץ מחיצות בין עם-ישראל ליוצרו.
הכותב הוא מייסד ויו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל