בשעה שמילים אלו נכתבות, ובטח עד שהן יפורסמו, אין לאף אחד מושג אם ומתי תיפתח המלחמה מול איראן.
אנחנו עם קשה עורף וחסר סבלנות, עם אינספור פרשנויות סותרות, שבהן כל אחד שומע מהמקור המודיעיני שלו, ששמע ממישהו שלחש לבנדוד שלו, שהוא ראה את השכן מהקומה למעלה יוצא מוקדם בבוקר למילואים, והסיק מכך על עיתוי התקיפה וכמובן המהלכים הצבאיים.
פרשני הפייסבוק כבר ממלאים את הפיד בפוסטים עם מיקומי כלי המלחמה האמריקאים ויכולות הנשק, ובאולפנים מנסים למלא את הזמן המת בדיבורים מיותרים וחסרי כל משמעות. במו אוזני שמעתי פרשן באחת מתחנות הרדיו מספר למאזיניו שהתקיפה באיראן קרובה מאי פעם אם היא תתרחש. זהו משפט לא הגיוני בעליל, אבל בתקופה המטורללת שאנחנו חיים בה כולנו מבינים למה כוונתו.
האמת היא שאף אחד לא יודע מתי תיפתח המלחמה, אבל נדמה שכולם כבר יודעים מה הם עושים אחריה. אחרי שנתיים של מלחמה עצימה, ואחרי 78 שנים של מלחמות עצמאות, הגענו למצב שכאומה אנחנו מתייחסים למלחמה שבפתח כאילו היא עוד איזה חג בלו"ז. במקומות אחרים מלחמות סוגרות את המדינה, אנשים בחרדה קיומית, ורק פה אנשים מתלבטים האם לטוס לחו"ל עכשיו או לקבוע לעוד חודשיים כשתיגמר המלחמה שעוד לא התחילה. הפחד העיקרי של הישראלים הוא לא טיל בליסטי, אלא מה קורה אם באמצע הוויקנד ברומא לא יהיה אפשר לחזור לארץ, כדי לבלות במקלט במקום במלון.
מי שמוכן לקחת את הסיכון, כבר מכין לעצמו את תכנית המילוט חזרה לשדה הקרב, מי בהפלגה ומי בטיסה. רק בישראל ההכנה המנטלית למלחמה היא מה לעשות אחריה, ואיפה יהיה אפשר לראות את היירוטים באופן הטוב ביותר. התשובה אגב, היא אצלי על המרפסת שמשקיפה על כל אזור הטיווח של גוש דן, עם קו ראשון לכל הפירוטכניקה שיש לאוייבי ישראל ולכיפת ברזל להציע.
אבל ההמתנה האמריקאית וצבירת הכוחות שלה, אל מול הנונשלאנט הישראלי, הן אחלה דוגמה להבדלי המנטליות העמוקים שיש בינינו. ככל שאנחנו אוהבים את האמריקאים, המנטליות שלהם ושלנו שונות כמעט בתכלית, בעיקר במימד תפיסת הזמן. אמריקאי טיפוסי מתוכנן חודשים קדימה.
הוא יודע מתי החגים וחופשות החורף שלו, לוח השנה האמריקאי בנוי כך שכל המועדים האזרחיים הרבים שיש תמיד ייצאו ביום שני או חמישי בשביל לאפשר סופשבוע חופשי ארוך ורצוף, ולפעמים נדמה לי שהם כמעט מתעקשים סתם לעמוד בתור מיותר, לנהוג לאט ובנחת, ולעבוד במקצועיות בקצב של צב מחושב. זה כמו האובססיה שלהם לקביעת פגישות או לתקשורת פנימית בעבודה באמצעות המיילים. בישראל, המיילים הם חלק מכלי העבודה שעומדים לרשותך, אבל בארה"ב זה הכלי העיקרי דרכו אתה סוגר דברים.
כשכיהנתי כמנכ"ל מרכז הרצוג, דיברתי עם אחד התורמים שהגיע לביקור בארץ בקשר לביקור עתידי שלי אצלו. הוא כמובן רצה שאשלח לו מייל. ואכן, קבענו לעוד שלושה חודשים, שביום פלוני בשעה 12:00 בצהריים ניפגש במסעדה פלמונית באפר איסט סייד בניו יורק.
בזמן הישראלי, חודש קדימה היומנים בכלל לא נפתחים, אבל לאמריקאים זה נראה בהחלט הגיוני. מה שלא היה הגיוני, שככל שהתקרבה הטיסה, התקשרתי אליו מספר פעמים על מנת לוודא את הפגישה, אבל הוא לא ענה לי טלפונית ולא בהודעות ווצאפ. בלית ברירה שמתי נפשי בכפי, ועליתי על טיסה לצד השני של העולם, לפגישה שנקבעה באיזה מייל נידח לפני חודשים. ואכן, בחלוף שלושה חודשים בשעה 12:00 בצהריים בדיוק, נכנסתי למסעדה המדוברת, מעיף מבט סביב ורואה אותו יושב ומחכה לי עם חיוך רחב. לו זה היה ברור מאליו שאם קבענו במייל, אין צורך לוודא זאת שוב טלפונית ובטח לא בהודעות שאליהן הוא לא מגיב בכלל אם לא מדובר בבני משפחה.
האמריקאים מאוד אוהבים סדר ועמידה בזמנים, וכמה שיותר תכנון רחוק של החיים שלהם. ישראלי ממוצע לא סוגר תכניות לשבוע קדימה, כי מי יודע מה יהיה מחר, וחבל סתם לתכנן.
בניגוד לעם הנצח, לאמריקאים אין לאן למהר
ההבדל המנטלי הוא לא רק בתפיסת הזמן אלא בחוויה הקיומית. כי אנחנו כישראלים, תופסים את החיים כדינמיים וכזמן שאול. אתה לא יודע מתי תיפתח מלחמה, אבל אתה יודע שהיא תגיע. אין לך מושג מאיפה יגיע הפיגוע הבא, אבל את יודעת שזו שאלה של זמן. הארעיות של הקיום פה היא דווקא מקור החוזקה שלנו כעם, שבו אתה לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, וזה גם מאפשר לנו לצאת מהקופסה.
היוזמה והחוצפה הישראלית לא נובעות מאיזה מקום רע, אלא ככאלה שתופסות את החיים כאן ועכשיו, ואם לא תתפוס פיקוד על המצב, אתה סתם תבזבז אותן. בניגוד לעם הנצח, לאמריקאים אין לאן למהר. אין להם דאגות קיומיות על הראש, ובמקומן תופסות את החלל הריק במוח כל מיני אג'נדות מוזרות, תחביבים ביזאריים ויותר מדי סדרות טראש משמימות. התודעה שלהם היא לא הישרדותית אלא נהנתנית, וכל ההוויה שלהם שואבת מכך - אפילו ממשחקי הספורט.
קחו לדוגמה את הבייסבול. משחק משמים שבו יותר מדי שחקנים על המגרש עושים פחות מדי, וזה יכול לקחת שעות. האמריקאים לא אוהבים באמת לראות בייסבול; הם פשוט אוהבים להעביר את הזמן באיצטדיון עם חברים על כוס בירה בגודל של ליטר ונקניקיה בגודל של לאפה. המשחק יכול להימשך או להיגמר - מבחינתם הוא מסתיים כשהם שבעים. זה לא שהם לא אוהבים את המשחק, אבל הרבה יותר אוהבים את כל הטקס סביבו. מנגד, התודעה הישראלית של 'יהיה בסדר' היא לא תוצאה של הזנחה אלא אמונה אמיתית שאין זמן, וכשנגיע לגשר נחצה אותו בצורה הטובה ביותר שיש. לאמריקאים מאוד קשה עם הנחת העבודה הזו.
תקופת ההמתנה למלחמה שבפתח היא בשבילנו מורטת עצבים ובשביל האמריקאים היא פשוט זמן הכנה לקראת תקיפה. אבל זוהי גם מראה נהדרת לתהום המנטלית שפעורה בינינו, ובעיקר על תפיסת הזמן השונה של כל עם, שנובעת מתוך החוויה הקיומית שלו. אנחנו חיים על זמן שאול - ובגלל זה אנחנו חיים אותו במלואו.
אצלנו ההווה תמיד חזק מהעתיד, והעתיד תמיד קרוב מדי מכדי לדחות אותו למועד נוח יותר. אנחנו לא מחכים שהמציאות תתייצב כדי להתחיל לחיות; אנחנו חיים בתוכה, לפעמים למרותה, לפעמים בתוכה ממש. אולי זו הסיבה שאנחנו מסוגלים לעמוד במרפסת אחרי אזעקה ולחפש את נקודת האור בשמיים, להזמין חברים לשבת גם כשברקע מדברים על הסלמה, ולתכנן טיסה כשכולם מנתחים תרחישים. לא כי אנחנו קלי דעת. ולא כי איננו מבינים את הסיכון. להיפך. דווקא מפני שאנחנו מבינים אותו היטב.
אנחנו יודעים שהשקט כאן הוא לא מצב קבוע אלא חלון זמן. יודעים שהשגרה איננה מובנת מאליה אלא חסד זמני. הידיעה הזאת לא משתקת אותנו; היא מזכירה לנו שכל יום הוא הזדמנות שלא בטוח תחזור. יש עמים שחיים מתוך ביטחון מובנה; אנחנו חיים מתוך מודעות. ומתוך המודעות הזו נולדת התנועה. נולדת היוזמה. נולדת אותה חוצפה ישראלית שמסרבת לחכות לאישור סופי מהמציאות.
אולי זו גם הסיבה שאנחנו מתקשים לתכנן חודשים קדימה. לא מפני שאנחנו מזלזלים בעתיד, אלא מפני שאנחנו יודעים כמה הוא שביר. אנחנו לא דוחים את החיים למחר; אנחנו דוחסים אותם להיום. אם צריך - נאלתר. אם צריך - נתאים את עצמנו תוך כדי תנועה. כי כבר למדנו שבסוף, כשנגיע לגשר, נמצא דרך לעבור אותו. לא תמיד אלגנטית. לא תמיד לפי הספר. אבל שלנו. יש עמים שמתכננים את חייהם לפי לוח שנה מסודר. אנחנו מתכננים אותם לפי דופק.
יש עמים שמחכים לסערה שתעבור. אנחנו מדליקים אור גם כשהיא עוד באופק. ובסוף, בין אם המלחמה תיפתח ובין אם תידחה, בין אם האזעקה תישמע מחר או בעוד חודש - השאלה איננה מתי. השאלה היא אם בחרנו לחיות באמת בזמן הזה. כי אולי זה הסוד השקט שלנו: לא שאין לנו פחד - אלא שהפחד איננו מנהל אותנו. אנחנו לא מחכים ליום שבו הכול יהיה בטוח. אנחנו פשוט ממשיכים לחיות, כאילו כבר הבנו שהחיים עצמם הם הניצחון.
פורסם בעיתון "מצב הרוח"