מקובל לחשוב שרוב ברור של הישראלים חושב בצורה דומה, פחות או יותר, על אותם עקרונות. "75% מהאנשים מסכימים על 75% מהנושאים", אמר פעם יאיר לפיד, ונפתלי בנט מוביל תפיסה שלפיה "על 90% אנחנו מסכימים - על השאר אפשר להתווכח".
לא בטוח שהאחוזים האלו נכונים; נראה שבכל זאת הקיטוב בחברה הישראלית קשור לא רק לקמפיינים של הסתה אלא גם לעמדות אידיאולוגיות. אבל מערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה תתרכז דווקא בשני הקצוות של החברה הישראלית: בצד שמאל ינסו לשמר את הדיון סביב החברה החרדית ובתרומתה הדלילה למדינה לאור חוק הגיוס וההטבות הכלכליות שהמפלגות החרדיות משיגות מהקואליציה, ואילו בצד ימין יתרכזו בהכרח של האופוזיציה לשתף פעולה עם אחת המפלגות הערביות כדי להשיג רוב בכנסת.
כל הקמפיין הימני מבוסס על הטענה שבנט, ליברמן ואיזנקוט ילכו עם הערבים. תכל'ס, אין פה שום קביעה מרחיקת לכת, משום שזה כבר קרה: ממשלת השינוי נתמכה על ידי רע"ם של מנסור עבאס, שהייתה למפלגה הערבית הראשונה שהשתתפה בקואליציה מאז מהפך 77'. עד אז, בכל ממשלה של מפא"י היה ייצוג ל'מפלגות לווין' - רשימות ערביות שהורכבו על ידי מפא"י בעצמה, זכו למנדטים בודדים, ותמכו בקואליציה מבלי לזכות בתפקידים רשמיים.
'ממשלת האחים המוסלמים', או 'ממשלת השריעה', מכנים גורמים בימין בזלזול ובגועל את הממשלה הקודמת של בנט, שאמנם לא מינתה אף לא שר ערבי אחד, אבל חתמה על הסכם קואליציוני עם מנסור עבאס.
האסטרטגיה הזו של תקיפת הברית בין האופוזיציה לערבים היא לא מקרית: בניגוד לחוק הגיוס, או 'חוק הפטור מגיוס' כפי שהוא נתפס בציבור, במקרה של שיתוף ערבים בממשלה דעת הקהל הולכת עם הימין. בסקרים האחרונים יש רוב די מוצק שמתנגד למהלך כזה, והוא כולל גם מצביעים למפלגות שמשמאל לליכוד כמו יש עתיד, כחול לבן, והמפלגה של גדי איזנקוט, וכמובן שגם מצביעיו של נפתלי בנט.
בהחלט אפשר להבין את ההסתייגות הזו. המפלגות הערביות, כמו גם הציבור הערבי לא שותפים לסיפור הגדול של המדינה הזו: עם ישראל זוכה לראשונה מזה דורות לעצמאות מדינית בארצו; האם הם גאים להיות ישראלים? או שההזדהות הבסיסית של רבים היא עם בני עמם בעזה ובשכם? יתרה מזאת, לא מעט מחברי הכנסת הערבים השמיעו דברים קשים מאוד שגובלים בתמיכה בטרור, אם לא תומכים באופן מפורש. אז איך בכלל להעלות על הדעת ממשלה או קואליציה עם מפלגות כאלה?
כי פוליטיקה אמורה לשקף את החיים ואת החברה, ושני הדברים האלו מורכבים מאוד במדינה שלנו: אדם בישראל יכול למצוא את עצמו נפצע חלילה בתאונת דרכים, וכשמזמינים לו אמבולנס, אז הפרמדיק מגיע מכפר קאסם. וכשהוא נכנס לבית החולים האחות במיון באה מטייבה, וטכנאי האק"ג מערערה, והרופאה שפוגשת אותו במחלקה יצאה בבוקר מביתה שבטירה. האם כל האנשים האלו, ועוד רבים וטובים שעובדים בתחומים אחרים, לא זכאים לעולם לייצוג בממשלה, או לפחות בקואליציה? האם המרדים שלך בחדר הניתוח שיכול להיות בן משפחה של מנסור עבאס לא ייקח חלק בשלטון?
מותר האייכלר ממנסור עבאס?
כשנתניהו, בחושיו הפוליטיים החדים, הבין שרע"ם היא מפלגה שיכולה לשבור את השוויון הגושי, הוא הלך בכל הכוח על מהלך להכשיר את כניסתה לקואליציה שלו: מאמרים בעיתון, גיוס דעת הקהל על ידי אנשי תקשורת מהימין, ופגישות מתועדות בין מנסור עבאס לרבנים משפיעים - הכל נעשה כדי 'להלבין' את רע"ם, ולהכין את הקרקע למהלך הדרמטי שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל.
אין טעם להכחיש שמה שעשו בנט ולפיד, ניסה לעשות גם נתניהו. למרות שבמבט לאחור אפשר לראות את הקמפיין הזה רק כצורך פוליטי - היה הרבה מן האמת במסרים שהועברו אז מטעמו של ראש הממשלה: "מנסור עבאס הוא בשורה גדולה ביחסים שלנו עם ערביי ישראל", טען אז שמעון ריקלין, ונתן אשל כתב ש"עלינו לקשור את גורלנו עם ערביי ישראל".
דיברו שם על ברית חדשה שצריכה לקום, בין יהודים לערבים שאינם מתרכזים בנושא הלאומי אלא דואגים למצב הסקטוריאלי של החברה הערבית, קצת בדומה לפוליטיקה החרדית. הרי אם אנחנו יכולים להכיל בקואליציה, ואפילו בממשלה, את ישראל אייכלר, למשל, שהאשים את הציונות בכך שמנעה הצלת יהודים בשואה, האם אנחנו גם יכולים לקבל את מנסור עבאס וחבריו?
כנראה שגם יהדות התורה וגם רע"ם לא היו עוברים את מבחן הציונות, אבל אפשר לקבל אותם כחלקים בקואליציה כי זה בדיוק מה שהם: חלקים, לא גדולים במיוחד, מתוך פסיפס גדול, שרובו המוחלט הוא ציוני, שרואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות. במקרה של ברית עם עבאס, שלטון הימין יכול אולי להרוויח לא רק תמיכה פרלמנטרית קריטית, אלא גם עוד קצת לגיטימיות בינלאומית, ותשובה ניצחת לטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד: הרי איזו מין מדינת אפרטהייד זו, כאשר המיעוט המופלה מקבל ייצוג בשלטון?
חמישית מאזרחי ישראל הם ערבים, ופסילה גורפת שלהם משותפות כלשהי בשלטון (לא מדובר כאן על שרים בכירים ואפילו לא על סגני שרים) חוסמת את הסיכוי לשותפות אמיתית במדינה. אנחנו צריכים את מנסור עבאס רק בגלל האצבעות שלו בכנסת, שיאפשרו לשמור על ממשלת הימין ועל ההישגים שלה, וגם כדי לאותת לכל מי שאוחז באזרחות ישראלית שהמדינה שלו היא הדבר הטוב ביותר להציע גם לערבים.
פורסם בעיתון "מצב הרוח"