ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומומחה ליחסי דת ומדינה, מתארח בפודקסט "חוקה רזה" של המכון וערוץ 7, קורא להפסקת אש במלחמת הרשויות ומציע מודל חדש שיחזיר את האיזון שאבד.

"אנחנו נמצאים בנקודת הכרעה היסטורית", פותח פרידמן. "אני רואה את זה גם בסקרים שאנחנו עושים במדד החברה הישראלית. אנחנו מקבלים לאורך כל המלחמה תשובות מכלל הישראלים, לפיהן השסע החברתי והסוגייה החוקתית שברקע הם האיום החמור ביותר על החברה הישראלית. המלחמה, הקשה בתולדות ישראל, לא הצליחה למתן את התחושות האלה, ואולי אפילו החריפה אותן".

פרידמן מבקש בראש ובראשונה לצנן את הלהבות באמצעות עובדות. לטענתו, שני צידי המפה הפוליטית מטפחים נרטיבים של קורבנות שאינם עומדים במבחן הנתונים. הימין מתלונן על "שלטון בג"ץ" המונע ממנו למשול בעוד השמאל זועק על "חורבן הדמוקרטיה".

"התיאור הזה חוטא למציאות", הוא קובע. "אם בודקים בנתונים כמה פעמים בית המשפט העליון הכריע נגד הממשלה, מדובר בשיעור זעיר. הממשלה מנהלת מדיניות ומובילה אותה במשך שלוש שנים, ומצליחה לקדם את היעדים שלה בהרבה מאוד תחומים. צעקת ה'קוזק הנגזל' מצד הממשלה - של 'שמת ימין וקיבלת שמאל' - היא לא נכונה עובדתית".

כדוגמה, הוא מצביע על תנופת ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל חופש הפעולה המבצעי של צה"ל בעזה, תחומים שבהם בג"ץ והייעוץ המשפטי "זורמים" כמעט לחלוטין עם המדיניות הממשלתית.

מנגד, הוא מבקר גם את נבואות הזעם משמאל. "הצעקות של סוף הדמוקרטיה לא הוכיחו את עצמן בינתיים. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה חיה ובועטת. העובדה שיש פה מחאות וביקורת חריפה מוכיחה זאת".

פרידמן מסביר כי הקצוות משני הצדדים לכודים באינטרס פוליטי וציבורי לשרטט מציאות שחורה כדי ללבות את האש. "הקצוות האלה הורגים אותנו. הם הורגים אותנו יותר מאשר חמאס ויותר מאשר איראן".

הוא קובע כי הפוליטיקאים, הם אלו שדוחפים את בג"ץ לתוך המגרש הפוליטי, לעיתים מתוך נוחות אסטרטגית. "לפוליטיקאים נוח לא להחליט ולגלגל את הסוגיה לפתחו של בג"ץ. בימין מדובר ב'ווין-ווין': אם בג"ץ לא הכריע, הכל בסדר. ואם בג"ץ הכריע שלא כמו שהימין רוצה, אז יש את מי להאשים - 'אוי ואבוי, עוד פעם גזלו מאיתנו'".

לדבריו, המצב הנוכחי יצר מערכת שבה בג"ץ הפך ל"פוסק האחרון והמושל" בלית ברירה. "בג"ץ מחכה לפוליטיקאים, מתחנן אליהם, מבקש פתרון ולא מקבל אותו, ואז מוכרח בסופו של יום לפסוק כי יש סוגיות שצריך להכריע בהן".

התוצאה היא אובדן לגיטימציה של בית המשפט בעיני חלק מהציבור, בעוד הרשות המחוקקת והמבצעת מתנערות מאחריותן לקבל החלטות ערכיות קשות.

כאן נכנס לתמונה המודל שמקדם המכון למדיניות העם היהודי - "חוקה רזה". לא מדובר בחוקה מלאה ומקיפה שתפתור את כל מחלוקות הדת והמדינה, אלא בהסכמה על "כללי המשחק" וניהול יחסי הכוחות בין הרשויות.

"חוקה רזה כוללת רכיב שמגביל את בג"ץ ומגביל ומקשה את ההתערבות שלו בסוגיות של ביקורת חוקתית", מפרט פרידמן. המודל מציע לשנות את האיזון כך שהכנסת תתחזק ותוכל לבקר את הממשלה, אך במקביל, יכולתו של בג"ץ לפסול חוקים תוגבל באמצעות פרוצדורות מחמירות. "ברגע שאתה מחייב את בג"ץ לשבת על המדוכה ברצינות רבה יותר ולהעביר פסילת חוקים להרכב מורחב - האיזון יחזור למקומו".

פרידמן מדגיש כי המטרה היא להחזיר את האחריות למקום שבו היא צריכה להיות בדמוקרטיה. "מי שצריך לקבל הכרעות ערכיות זו הממשלה ובעיקר הכנסת שהיא הריבון. כשהם מתחמקים מזה כי הם יודעים שבג"ץ יקבל את האחריות, התוצאה היא 'לוז-לוז'. חוקה רזה תגרום לכך שהכנסת והממשלה ידעו שהאחריות מוטלת עליהם והם לא יוכלו לגלגל כל דבר לבג"ץ".

השאלה המורכבת ביותר היא האם בית המשפט העליון, שקנה לעצמו סמכויות רבות מאז המהפכה החוקתית של שנות ה-90, יסכים לכבול את ידיו במסגרת חוקה כזו. פרידמן אופטימי, אך מציב תנאי הכרחי: רוב משמעותי בכנסת.

"אני כן מאמין בבית המשפט העליון למרות הביקורות שיש לי עליו", הוא אומר בכנות. "אני חושב שאם החוקה הרזה הזאת תתקבל ברוב משמעותי של הכנסת, בית המשפט לא יתערב בהסדרים ספציפיים. בית המשפט יבין שמדובר באיזונים שנבנו ומכלול אחד שבו כל צד מרוויח ומפסיד. די לנו שבג"ץ יהיה אחראי פעם אחת - שיאמר 'כזה ראה וקדש', יאמץ את החלטת הכנסת ככתבה וכלשונה, ונוכל להבטיח את היכולת שלנו לנהל את הוויכוח הערכי מתוך כללי משחק מוסכמים".

פרידמן חותם את דבריו בקריאה למתינות ואחריות. "האתגר של כל מי שיש לו אחריות כלפי הציבוריות הישראלית הוא לנסות למתן את השיח ולצייר מפה של דרכים להסכמה. הלהבות חייבות להנמיך כדי שהקולות האחראים יוכלו להישמע והקצוות יודרו לשוליים".