היום (חמישי), ט' באדר, הוא יום צום קדום ולא כל כך מוכר.
בשולחן ערוך נזכרת רשימה של ימי תענית לאורך השנה, שהאחרון שבהם הוא ט' אדר, בו "נחלקו בית שמאי ובית הלל". התיאור הלקוני הזה מסתיר מאחוריו מאבק קשה ומדמם.
הגמרא במסכת שבת מספרת איך התכנסו תלמידי הלל ושמאי בעליית חנניה בן גוריון, ו"שמונה עשר דבר גזרו בו ביום".
באותו יום, "נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". הביטוי הזה, קשה כיום שנעשה בו העגל, על הצבעה והכרעה בבית המדרש, נראה מוגזם. בסך הכל התקבלה דעת בית שמאי להלכה.
הירושלמי מגלה את מה שהגמרא מכסה - "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל". לא מדובר בהצבעה תמימה אלא ברצח. רוב שהושג בדם.
הלל ושמאי נחלקו על הבאת קרבנות ביום טוב למקדש. לפי שמאי - אסור להביא עולת ראיה בחג עצמו, והיא מוקרבת רק למחרת. לפי הלל - מותר וחובה. במקורות השתמר לנו סיפור לא נתפס על אותה מחלוקת:
"מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש לה בזנבה, והלכו להם."
הלל הזקן, בעצמו, מגיע למקדש בחג עם כבשה עולה, לפי התפיסה ההלכתית שלו. תלמידי שמאי מבקשים למנוע ממנו בכוח להקריב, והוא עובד עליהם ובהסתר מכניס את הקרבן. אמנם הלל הזקן עצמו הצליח להקריב את קרבנו, אבל המסר ברור - אין רשות לעשות כשיטת הלל. כך ממשיך הסיפור:
"היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום."
תלמיד אחד מבית שמאי, ומתברר שהוא גם מעשירי ירושלים, חוצה את הקווים. ההלכה מוכרעת כבית הלל - בכוח לא פחות משמעותי - כוח הממון. מתברר שהשלטה של עמדה הלכתית היא חרב פיפיות. הרצון להתגבר ולייצר הכרעה מביא, לפעמים, להכרעה הפוכה.
יש איזון עדין בין הרצון והצורך במרכז משותף, בתורה אחת, לבין האפשרות לדרכים שונות בעבודת ה' ונתינת המקום זה לזה. יש חשיבות בללמוד איך לייצר יחד, איך להתכנס ולא להתגודד. לרבנות הראשית לישראל צריך להיות תפקיד חשוב ביצירה של מרכז רוחני כזה. ולצד זה - הרצון לייצר הכרעה בכפיה - מוביל בעיקר למאבק, לאיבה ובקצה של הקצה - לשפיכות דמים.
יום ט' באדר היה קשה כיום שנעשה בו העגל, בו משה רבנו עליו השלום אומר "הרגו איש באחיו". היום בו האמת התורנית נוקבת עד כדי הכרעה בכוח של זרמים ומגזרים שונים הוא לא יום של הצלחה אלא של כישלון. המשמעות של הכרעה כזו, מלמדים חכמים, היא לא חיזוק עבודת השם אלא חולשה שלה.
ט' אדר, יכול להיות יום בו חושבים לא רק על תרבות המחלוקת, ו"אלו ואלו" אלא גם ובעיקר איך בתוך עולם בו יש מחלוקת אנחנו מאפשרים גם הכרעה רכה, בה יש הסכמה ציבורית לקבל ולפעול יחד, מתוך נתינת מקום זה לזה.
הכותב הוא רב הישוב אלון וראש כולל "שטראוס" להסמכת רבנים בישיבת מחניים