במשנה במסכת אבות (פרק ד', משנה כ"א) הציבו חז"ל תמרור אזהרה נצחי לנפש האדם: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
אין זו רק הדרכה מוסרית, אלא חוק טבע רוחני ופסיכולוגי: מי שמניעיו שואבים משורש הקנאה באחר ורדיפת השררה, סופו שהכוחות הללו עצמם מכלים את כוחו ודוחקים אותו אל מחוץ למעגל העשייה וההשפעה.
בימים אלו, אנו רואים כיצד התובנה הקדושה הזו מתממשת לנגד עינינו בשדה הפוליטי. התנהלות האופוזיציה, שבחרה להחרים את ביקורו הממלכתי של מנהיג הודו בכנסת תחת אמתלה של "כבוד השופט", אינה אלא השתקפות של אותו יצר המוציא את האדם מן העולם. במקום לנהוג במידת הממלכתיות והענייניות, אנו עדים להתנהלות המונעת מקושי עמוק להשלים עם הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - מנהיג שסייעתא דשמיא מלווה את פועלו למען עם ישראל.
"ורצוי לרוב אחיו" - כך נאמר על מרדכי היהודי, וחז"ל מלמדים שאי אפשר לרצות את כולם, אך המבחן הוא ברוב השפוי. נתניהו ביסס את מעמדו כמי שמוביל את סדר היום העולמי, תוך שהוא מוכיח כי "נצח ישראל לא ישקר". מול "ציר הרשע" העולמי, הוא מציב קומה זקופה של יושר יהודי וצדק מוסרי, החזק עשרות מונים מדרך החמס והרוע.
למרות "הספדי המקוננים" בתקשורת שניבאו חורבן כלכלי ובידוד מדיני, הרי ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" הנתונים בשטח מוכיחים כי חוסנה של המדינה איתן, הקשרים עם מעצמות העולם כהודו רק מתהדקים, והכלכלה מגלה שרידות שמעל לדרך הטבע - עדות לכך שהקב"ה עומד לימין המשתדלים לטובת עמו.
דא עקא, שחלקים באופוזיציה נאחזו במנטרת "רק לא ביבי" עד שהפכה עבורם לעבודה זרה ממש. הם אינם מבחינים בין עת משבר לעת שגרה, ובמקום להתעלות לגודל השעה, הם עסוקים בחירוף וגידוף. אך כפי שלימדונו חז"ל, מי שבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, ומי שרודף אחרי הכבוד - הכבוד בורח ממנו. ככל שהמתקפות הופכות אישיות ויצריות, כך הציבור מתרחק מהם.
שאט הנפש של הרוב השפוי מהגישה הפטרונית ומהזלזול ברצון הבוחר מתבטא בפיחות עקבי במעמדם הציבורי. הסקרים מוכיחים כי הציבור מזהה מי פועל מתוך אחריות לאומית ומי מונע מנגיעות אישיות.
ביקורת? ראויה היא כשהיא עניינית. מאבק? לגיטימי הוא כשהוא לשם שמיים. אך פסילה ויהירות? אלו מידות הגורמות לאדם לאבד את עולמו.
מר לפיד וחבריו לאופוזיציה, למדו ממקורותינו: הדרך להנהגה אינה עוברת דרך החרמת הצלחותיה של המדינה או פגיעה בכבודה בשביל צרכים פוליטיים. מי שמבקש להנהיג, חייב קודם כל לכבד את רצון העם ולהתנער מאותה קנאה ותאווה המוציאה אתכם, פעם אחר פעם, אל מחוץ למעגל ההשפעה.