בפורים אומנם נוכל לסעוד רק עם מקצת מחברינו וקרובינו, אבל העיקר הוא שמתוך שמחת הסעודה נבין את ערך החברות והשמחה, והביטוי שלה בסעודות מצווה. נשתדל יותר להשתתף במשך כל השנה בשמחתם של קרובינו וחברינו, כדוגמת חתונות, בריתות, סיומי מסכתות וספרים, ושאר מפגשי קרובים וחברים.
משנכנס אדר מרבים בשמחה
אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט, א). השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו מאוימת, מפני שעדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, השמחה מתרבה. וזה מה שהיה בפורים, שהקדוש ברוך הוא הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. התברר שדווקא בזכות גזרתו הקשה של המן, עם ישראל חזר בתשובה, ומרדכי נעשה משנה למלך, ועל ידו בית המקדש השני המשיך להיבנות וישראל התבססו בארצם. מתוך כך למדנו שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.
זכור את אשר עשה לך עמלק
כדי לגלות את דבר ה' בעולם ישראל צריכים לדעת שיש רשע בעולם, ולא יהיה שמו של ה' שלם בעולמו כל עוד עמלק קיים. כיום אבד זכרו של עמלק, אבל מורשתו עדיין קיימת, ועל ישראל לזכור שאסור להיות רחמנים מדי לאויביהם. כשנהגנו ברחמנות יתרה, נענשנו. כך בימי שאול כשחמל על אגג, וכך בימי אחאב שחמל על מלך ארם.
גם בימינו, כאשר אין דין עמלק נוהג, העיקרון שצריך להכריע אויב אכזר לחלוטין נשאר על כנו. ומצווה לזכור זאת ולא לשכוח, ומתוך כך להילחם מלחמה שחותרת לניצחון גמור, כפי שכתב הרב סולובייצ'יק אחרי השואה. לצערנו רבים במנהיגות הצבאית והמדינית שלנו שוכחים את זה, ומעדיפים הסכמים שונים על פני ניצחון מוחלט.
בגלל שכחת החובה להילחם ברשע, שכחו שהחמאס רוצה להשמיד את ישראל ולהרוג כמה שיותר יהודים. שכחו שרוב הערבים שגרים ביהודה ובשומרון תומכים בחמאס על כל המשתמע מכך. שכחו שאחוז לא מבוטל מהערבים אזרחי ישראל תומכים בחמאס ורוצים להרוס את מדינת ישראל. אבל האויב מזכיר לנו את כוונת הזדון שלו במעשי רשע ורצח, וכך אנחנו חוזרים ונזכרים, ובעזרת ה' ננצח.
שקלים
במצווה לתרום בכל שנה מחצית השקל לבית המקדש באה לידי ביטוי סגולת ישראל. שכן כל יהודי, בין עשיר ובין עני, בין חכם בין טיפש, בין צדיק ובין רשע, תורם מחצית השקל, ומכולם יחד מקריבים את קורבנות הציבור, המבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. יתר על כן, כל אחד תורם מחצית, ללמדנו שכל אדם נזקק לזולתו כדי להשלימו. כפי הנראה רעיון זה עמוק כל כך עד שאפילו משה רבנו התקשה בו. "אמר רבי מאיר: מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כיסא כבודו והראהו למשה" (ירושלמי שקלים א, ו). לאמור, שורש עניין סגולת ישראל נעוץ בקדושה העליונה.
כשבית המקדש היה בנוי, קדושת ישראל מתבטאת בנתינת מחצית השקל ממש, שממנה מקריבים את הזבחים לפני ה'. וכשבית המקדש חרב, דמם של הנהרגים על קידוש השם מבטא את סגולת ישראל, ועל ידי כך ישראל חיים וקיימים עד הגאולה.
מנהג זכר למחצית השקל
נוהגים לתת צדקה בחודש אדר זכר ל"מחצית השקל". הזמן הטוב לכך הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר.
יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום. ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע המקובל, כנגד שלוש פעמים שנאמר "תרומה" בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים. ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל - היינו שווי כסף טהור במשקל מחצית השקל, שהוא 7.5 גרם, ומחירו כיום 77 שקלים. וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה.
מי נוהג לתת זכר למחצית השקל
יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם החייבים לצאת לצבא, והם היו חייבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט).
ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם בעבור קטנים (אליה רבא אורח חיים תרפו, ד; משנה ברורה תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים ייתנו זכר למחצית השקל (כף החיים תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל בעבור כל אחד מבני הבית, ואפילו בעבור עובר שבמעי אמו. אפשר להמליץ לתת שווי של מחצית השקל כסף טהור (77 שקלים) בעבור גברים שמעל גיל עשרים, ועל כל השאר חצי שקל. אין לתת זכר למחצית השקל מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים.
הדילמות במצוות הפורים
הנה פורים מגיע ויש לנו הזדמנות נפלאה לשמח את קרובינו וחברינו במשלוח מנות, אולם מתעוררת השאלה: למי נשלח? לכאורה הקודמים לכול הם קרובי המשפחה, אך אם נשלח רק להם מה ירגישו החברים הטובים שלנו? ואם נשלח לחברים, האם לקרובים ביותר או גם לרחוקים, שכן גם הם חברים יקרים, וגם להם ראוי לבטא אהבה בפורים? ובכלל כיצד נקבע מי קרוב ומי רחוק, האם לפי מידת הזמן שאנו חולקים יחד או לפי עומק הקשר? האם אלה שיודעים לשמוח או אלה שיודעים לעזור בעת צרה? ואולי ראוי לשלוח לשכנים שאומנם אינם חברים קרובים, אבל בכל זאת שכנים הגונים שראוי לשמור איתם על יחסים טובים? ואולי כדאי לשלוח לשכנים שהיחסים עימם מתוחים, ובזכות משלוח המנות נזכה להשלים? ואולי עדיף לזכור את החברים הטובים מהעבר שטרדות החיים הרחיקו אותנו מהם אבל באמת אהבתנו להם גדולה?
מאידך, כיצד נזניח את הקרובים והחברים הטובים, שבמשך כל השנה שומרים איתנו על יחסים טובים, ועכשיו בפורים נשכחם ולא נשלח להם מנות?! ואם נשלח לכולם, נצטרך להכין כמאה מנות, ולא נוכל להשקיע בכל מנה את המיטב, והמשלוח שלנו יהיה דל ולא יבטא את מלוא אהבתנו. יתר על כן, אחר שנשלח לכל כך הרבה חברים ושכנים, ישמעו כל שאר החברים והשכנים שלא קיבלו משלוח ואולי ייעלבו.
כך גם לגבי הסעודה. זו הזדמנות נהדרת לשמחה של מצווה שבה אפשר יהיה להיפתח, לומר דברים עמוקים מהלב, להתלהב באהבת ה' ותורתו, אבל צריך לשם כך מקום מתאים, מאכלים משובחים ומשקאות טובים, ובעיקר שותפים מתאימים. ושוב אותה שאלה, עם מי נקיים את הסעודה, עם הקרובים מצד זה או מצד זה, עם החברים מצד זה או עם החברים מצד זה, עם הפתוחים והשמחים או עם העמוקים והחכמים, עם הנאמנים שאולי משעממים או עם השובבים המעניינים. ועולה חשש שמה שלא נעשה יהיו קרובים וחברים שייעלבו. אז אולי עדיף להצטרף לסעודה של אחרים, ושוב השאלה למי, ומה נעשה עם זה שייעלב כי לא באנו לסעודה שלו. ואולי עדיף לנסוע למקום רחוק…
פורים מכונן את משלוחי כל השנה
התשובה היא שכל הרעיונות טובים, לכולם ראוי לשלוח מנות, עם כולם ראוי לקיים סעודה של מצווה. וזה עניינו של יום הפורים, להעניק השראה לכל השנה. בפורים אומנם לא נספיק לשלוח מנות לכולם, אבל מתוך פורים נוכל להבין את היופי שבמשלוח המנות ואת יקרת ערך הידידות, ונמשיך במשך כל השנה לשלוח מנות נאות לחברים ולידידים. אומנם אין מצוות חובה מוגדרת לשלוח בכל יום מנות לקרובים ולחברים, אבל אם נשלח להם מנות נקיים מצווה גדולה של "ואהבת לרעך כמוך". ואם נשלח את המנות לחברים או לקרובים בשעת צערם, נקיים מצווה נוספת של עידוד אדם שנצרך לחיזוק.
אם נשלח את המנות לחברים או לקרובים בעת שהם שמחים בשמחה של מצווה, נקיים מצווה נוספת של השתתפות בשמחת מצווה. מתוך פורים נתבונן במעלה המיוחדת של אדם ששולח לחברו מאכלים טעימים, ומתחבר בכך אליו בחיבור עמוק ואוהב. וזה לא כל כך קשה. כשאופים חלות או מבשלים דבר משובח לשבת, אפשר להגדיל מעט את הכמות ולשלוח מאפה או תבשיל לחברה שעבר עליה שבוע עמוס, או למי שיש לו יום הולדת, או למי שקיבלה עבודה חדשה או למי שפוטר מעבודתו.
כך נוכל להמשיך את הארת הפורים וקירוב הלבבות לכל השנה. ואף שבפורים עצמו לא נספיק לשלוח מנות לכל מי שהיינו רוצים, יום הפורים יהיה היום שבו נחליט להעצים את הידידות ולשלוח דברים משמחים לכל מי שהיה ראוי שנשלח לו מנות בפורים. כך תרבה האהבה והאחווה בינינו ובין כל קרובינו, חברינו ושכנינו.
פורים מאיר את סעודות המצווה של כל השנה
כך גם לגבי הסעודה. בפורים אומנם נוכל לסעוד רק עם מקצת מחברינו וקרובינו, אבל העיקר הוא שמתוך שמחת הסעודה נבין את ערך החברות והשמחה, והביטוי שלה בסעודות מצווה. נשתדל יותר להשתתף במשך כל השנה בשמחתם של קרובינו וחברינו, כדוגמת חתונות, בריתות, סיומי מסכתות וספרים, ושאר מפגשי קרובים וחברים. נקבע בדעתנו שההשתתפות שלנו בשמחות אלה לא תהיה רק כדי לקיים חובה משפחתית או חברתית אלא נקצה לכך את מלוא הזמן כדי שנוכל לשמוח שמחה גדולה בשמחת מצוותם. יתר על כן, נחשוב על כל החברים הקרובים שעימם רצינו לקיים את סעודת פורים ולא הצלחנו, ונשתדל לארח אותם או להתארח אצלם בסעודות שבת וחג. באופן זה שמחת הפורים תאיר ותימשך לכל השנה, ותרבה האהבה והשמחה.