אומה שלמה כוססת ציפורניים בדאגה עזה. שאלת השאלות: מתי? השאלה השנייה: כיצד? האם תהיה זו פעולת-תגמול בלעדית של איראן, שתדרוש את כבודה הנרמס בידי בת בריתנו האמריקנית? שמא יצטרף אליה חיזבאללה כנקמה? ומה עם החות'ים מתימן? ואולי גם סוריה תנצל את ההזדמנות?
בשתי מילים: כמו בחיים עצמם, כך גם בסוגיה הביטחונית. "גורם ההפתעה", זה הסיפור.
הלא-נודע, מסתבר, מפחיד יותר מהדבר הכי מפחיד. לא בגלל שהוא באמת כזה, אלא כי הגיע הזמן להודות: אנחנו רוצים להיות בשליטה תמידית. אנחנו משוכנעים שבימי שגרה אנחנו ב'קונטרול'. לכן החשש מגורם ההפתעה מוציא אותנו מדעתנו. ככל שהערפל סמיך יותר, כך אנחנו מתחרפנים יותר.
אז זהו, שלא. אם נפנים שמעולם לא היינו, ולעולם גם לא נהיה באמת בשליטה - יהיה לנו קל יותר להכיל את הלא-נודע.
כיהודים מאמינים, המשימה הזו אמורה להיות חלק מה-DNA שלנו. שלוש פעמים ביום אנחנו מודים ב'מודים' על ניסיך ונפלאותיך שבכל עת. ב'אשר יצר' אנחנו מזכירים לעצמנו שכל שנייה היא נס בפני עצמו. אך משום מה, ברגע האמת, אנחנו נסחפים אחר מפלס החרדה הציבורי ומזיקים לנפשנו.
הבן איש חי נהג לספר על מלאך המוות שהודה כי במגיפה גדולה הוא נטל רק שליש מהקורבנות; כל היתר מתו פשוט... מהפחד. האיראנים אולי מחזיקים בטילים, אבל "פרופסורי האימה" באולפנים הם אלו שמחזיקים בנפץ של החרדה שלנו. הם יורים כותרות "בלעדיות" לווריד, ואנחנו שוכחים שמי ששורד הוא לא זה שיש לו את המקלט הכי עמוק ומשוריין, אלא מי שיש לו את הלב הכי בטוח.
אנחנו הרי רגע לפני פורים. גם אז, בשושן הבירה, הפרסים תכננו לנו "פתרון סופי". גם אז הכל נראה אבוד, בלתי אפשרי, סגור וחתום. אבל אז, כמו היום, מה שניצח את הבלתי אפשרי לא היה חוסן צבאי, אלא העובדה שהפחד לא השתלט. מרדכי ואסתר לא נכנסו למגננה של חרדה, אלא למתקפה של אמונה ותפילה. הם הבינו שכשמפסיקים לנסות לשלוט ב'איך' וב'מתי', ומתחברים ל'מי' שאמר והיה העולם - הכל מתהפך. בימים ההם, בזמן הזה.
עברנו את שמחת תורה ההוא, עברנו את התוכנית הסופית של המן ואחשוורוש, נעבור בעזרת ה' גם את האיום הפרסי הנוכחי. באחריות. רק עשו לעצמכם טובה: התרחקו מהפייק-ניוז ומכל ערוצי התבהלה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - ובטח שלא מלילה אחד ללא שינה.
הכותב הוא גם העורך הראשי של השבועון "בקהילה"