תשאלו מאה אזרחים ישראלים על הסברה, ולמעלה מתשעים מהם יסבירו במה מדובר ויתנו לך עצות: איך, איפה, כמה ומתי.
כי ישראלים כמו ישראלים מבינים הכל על הכל. אל מול ההבנה הכללית של אזרחי ישראל, ובטח ובטח של אנשי מקצוע, פוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, על חשיבות ההסברה הישראלית ועל נחיצותה לקידום האינטרסים שלנו, נדמה שבפועל במציאות היום יומית, הכל נשאר בגדר דיבורים.
ברמה האישית, לעיתים קרובות, אני נותר חסר מילים בין העיסוק התקשורתי האובססיבי, ההבנה והדרישה המוצדקת של כולם להגברת ההסברה הישראלית והתמקדות בה במיוחד מול אוייבינו, ובין האדישות הכמעט מוחלטת בפועל בקרב הציבור הרחב, כשתכל'ס מנסים לקדם את ההסברה בתודעה הציבורית. כדי להסביר את כוונתי אבקש מכם, קוראי הטור היקרים, לנסות ולהיזכר כמה עיסוק תדיר וקבוע יש להסברה בתקשורת הישראלית. כולנו מכירים את מדורי האוכל האינסופיים, ה-Life Style, רכילותי ועוד ועוד. אין באף ערוץ תקשורת ישראלי - טלוויזיה, רדיו, עיתונות ואתרי חדשות, מדור אחד, קטן, צדדי שעוסק בהסברה. בהזדמנות זו אני מוריד את הכובע לעורך 'מצב הרוח', חגי הוברמן, שהסכים לתת לי את המקום והבמה לכתוב טור שבועי בנושא ההסברה.
זאת ועוד, כמעט בכל שבוע נתון מתקיים בארץ לפחות כנס אחד בנושאים אקטואליים שמעסיקים את הציבור הישראלי. האמינו לי שגם בכנסים שמקדישים בהם פאנל אחד או שניים בנושאי תקשורת, אין התייחסות להסברה. כשאני מנסה לדחוף את הנושא מול מארגני ויוזמי הכנסים, הם מסכימים איתי בדבר חשיבות הנושא, נחיצותו והאקטואליות של ההסברה לתקופתנו. אך כשאני שואל/מציע להוסיף פאנל או אפילו הרצאה קצרה בנושא זה, אני זוכה להתחמקות אלגנטית בנוסח 'תזכיר לנו בפעם הבאה', 'זה ממש חשוב, שלח דף שבו אתה מפרט את כוונתך ונבדוק', וכמובן 'אתה צודק אבל לא רלוונטי'.
ואני שואל בתסכול רב, איך אפשר לצפות להסברה רצינית ומקצועית כאשר כמעט אף אחד, אבל ממש כמעט אף אחד, לא באמת רוצה לעסוק בתחום, אלא מעדיף להתלונן, לבקר ולומר, אמרתי לכם. ובכן, כמו כל נושא ותחום, אם לא עוסקים בו, מדברים עליו, מפתחים אותו - הרי שייעלם מהתודעה הציבורית וישקע בתהום הנשייה. דוגמה טובה שתמחיש את דברי היא השתיקה הכמעט אובססיבית מקידוש העבודה העברית. בראשית ימי המדינה העבודה העברית הייתה אבן יסוד בפיתוחה ושגשוגה של המדינה.
עבודה עברית בחקלאות, בתעשייה, בבנייה, בטכנולוגיה ובכל תחום אפשרי. אף אחד לא התבייש מקידום העבודה העברית. ההיפך הוא הנכון. חברות התגאו שהם מעסיקים יהודים וכך תורמים גם למה שכולנו מכירים 'תוצרת כחול לבן'. והיום? מי מדבר או עוסק בעבודה עברית. פרט ל'נערי הגבעות' ועוד כמה 'משוגעים לדבר', נדמה שערך העבודה העברית סיים את תפקידו ההיסטורי. באופן אישי אין לי ספק שאנחנו עוד נצטער על כך צער רב כשתחומים שלמים בשוק הישראלי מסתמכים על עבודה שאיננה עברית.
להעמיד את ההסברה ההמונית במבחן
אותו הדבר בהסברה הישראלית. אם לא נדבר עליה, נעסוק בה ונשאיר את זה בתודעה הציבורית, שלא נתפלא שההסברה הישראלית תמשיך לדשדש במי אפסיים. אין פתרונות קסם. רק חברה שמעלה על נס בשיח הציבורי שלה את חשיבות ההסברה, תגרום לכך שמקבלי ההחלטות לא רק יבינו שמדובר בנושא חשוב, אלא יפנימו שהציבור הישראלי מייחס להסברה חשיבות עליונה. במצב כזה גדלים מאוד הסיכויים שכל מקבלי ההחלטות יחד עם גורמי המקצוע הרלוונטיים יתעדפו את הנושא הזה באמצעות תקציבים גדולים שיושקעו, בסיוע באנשי מקצוע מתאימים ויחד עם מערך ההסברה, ישנו את פני ההסברה הישראלית מן הקצה אל הקצה. מהסברה מגיבה להסברה יוזמת. מהסברה מתגוננת להסברה התקפית. מהסברה מתנצלת להסברה דורשת. ובקיצור מישיבה על ספסל הנאשמים, לעמידה על פודיום המאשימים. כך ההסברה הישראלית צריכה להיראות ולפעול.
הבנה זו שמתחילה בציבור הרחב, עוברת בקרב מעצבי דעת הקהל ומגיעה עד למקבלי ההחלטות, תהפוך את ההסברה הישראלית לכורח בל יגונה ולברירת מחדל, לכלי נשק התקפי שהופך להיות חלק מארגז הכלים של ישראל בהתמודדות שלה מול אוייבינו הרבים. אם נפעל כך, הראשונים שירגישו את שינוי במדיניות ההסברה של ישראל יהיו אוייבינו, שיגלו שישראל עלתה על המגרש עם 'סכין בין השיניים'. הם יחושו זאת הרבה לפני שאנחנו כאן בישראל נתוודע לשינוי המדיניות.
הגיע הזמן שפעם אחת נלך עם ההסברה עד הסוף. נעמיד אותה למבחן התוצאה. נממש את מדיניות ההסברה האקטיביסטית לאומית שלנו, בעזרת משפיעני רשת תומכי ישראל הפזורים בכל העולם. ניתן להם להיות השגרירים שלנו ברשתות החברתיות. נאפשר להם לקדם את המסרים שלנו, באופנים שהם יודעים ומבינים. אם נעשה את כל זה, נוכל סוף סוף להתמודד עם אוייבינו הרבים ברשתות החברתיות. נוכל להריץ קמפיינים בינלאומיים באפס זמן.
בתוך עמי אנוכי יושב, ולכן אין לי ספק שיהיו כאלה, וייתכן אפילו רבים, שיטילו ספק במדיניות זו. שיסבירו שעדיף להוריד פרופיל מאשר לחפש 'צרות', ועוד מיני תירוצים מתירוצים שונים. תשובתי לחסרי המעוף הללו נחלקת לשניים. עד שלא ננסה מדיניות אחרת וחדשה לא נוכל לדעת אם היא טובה ויעילה. בואו נעמיד את עצמנו למבחן ונראה מה יהיו התוצאות. זאת ועוד, ונניח שמדובר בתיאוריה יפה אך לא ישימה בשטח ובמציאות, נניח שזה המצב, אפשר לחשוב שהמדיניות שנקטנו עד היום הביאה לנו הישגים הסברתיים שאנחנו יכולים להתפאר בהם. דווקא העובדה שאנחנו נמצאים בנקודת שפל מבחינה הסברתית יכולה לשמש עבורנו הזדמנות 'ללכת על כל הקופה'. אין לנו מה להפסיד ויש לנו המון מה להרוויח. במציאות כזאת יהיה זה חוסר אחריות משווע לא לנסות באמת ובתמים את המדיניות ההסברתית האקטיביסטית לאומית, אותה אני מציע כבר חודשים שונים.
מה איכפת לכם. קחו סיכון מחושב. מקסימום נצליח...
הכותב הוא יועץ ראש ממשלה וקונסול ישראל ביוסטון לשעבר. המאמר מובא באדיבות "מצב הרוח"