לוסי, כשאת אומרת ש“יום אחד המפגינים יגיעו לביתו של ראש הממשלה" כאילו זה איזה קו אדום שעוד לא נחצה - את באמת נשמעת מנותקת.
כי איפה היית כשנורו פצצות תאורה? איפה היית כשאשת ראש הממשלה כותרה במספרה? איפה היית כשהפכו חיים של שכנים לסיוט מתמשך? כשהתעמרו בשרים, בחברי כנסת, בעיתונאים מהימין?
ופתאום - זה נורא.
עכשיו בואי נשים רגע דברים על השולחן: אני נגד חסימות. נגד הטרדות. נגד להגיע לבתים של אנשים - ימין, שמאל, לא משנה מי. אם מפריעים לך ולמשפחה שלך - זה פסול. חד משמעית.
ואני אומרת את זה גם כשמדובר בבן של שיקלי, בבת עם הצרכים המיוחדים של טלי גוטליב, בבן של קלנר שקראו לו “בן של רוצח", בילדים ובאישה של וסרלאוף שלא נתנו להם להיכנס למקלט בזמן מלחמה.
ילדים הם לא כלי משחק פוליטי. משפחות הן לא יעד.
אבל לוסי, זה לא מה שאמרת. מה שאמרת שידר - שכשזה מגיע אלייך זה חמור. כשזה מגיע לאחרים - זה לא קיים מבחינתך.
וזה הניתוק האמיתי.
וזה עוד לפני שהזכרנו את ה“ערבים ינהרו לקלפיות, אינשאללה" שלך - כי כשמשחקים בדמגוגיה, לפעמים שוכחים שהיא חוזרת כבומרנג.
אם אנחנו באמת רוצים לעצור את השיח האלים ואת החסימות - זה צריך להיות לכולם.
לא לפי פוזיציה.
תני לי לנחש שלא נשמע את זה ממך.