כשאובר הגיעה לניו יורק, נהגי המוניות התנגדו. כשהגיעה ללונדון, התנגדו. לפריז, לברלין, לבנגקוק - בכל מקום אותו סיפור, אותן קריאות מחאה, אותן הבטחות כי ענף שלם עומד לפני גזר דין מוות.
ובכל אותן ערים, בסופו של דבר, קרה אותו הדבר: אובר פועלת, המוניות ממשיכות לנסוע, והעולם לא נגמר.
ישראל, כמובן, תהיה אחרת. ישראל תמיד אחרת.
ועדת הכלכלה אישרה השבוע לקריאה ראשונה את הצעת החוק שתאפשר לחברות תחבורה שיתופית לפעול בישראל. שני ח"כים הצביעו בעד. נציגי ענף המוניות שבאולם קראו "בוז" ו"בושה." ח"כ פסל, שמילא את מקום היו"ר, הודיע בנשימה אחת גם שהצעה עברה וגם שאם לא יהיה פיצוי הולם - לא יהיה חוק. זו, אם תרצו, ישראל בכמוסה אחת: כן ולא בו זמנית, קדימה ועצור באותו משפט.
הוויכוח האמיתי, כמו תמיד, אינו הוויכוח שמתנהל בגלוי. בגלוי מתנהל ויכוח על פיצוי. יהודה בר אור, יו"ר איגוד הגג של בעלי המוניות, בן שבעים ושלוש, הצהיר שאינו מוכן להמתין חמש שנים לפיצוי.
זוהר גולן, יו"ר ההתאגדות בהסתדרות, דרש לפצות לא רק בעלי רישיון אלא גם נהגים ושוכרי זכויות. נציגים אחרים קבעו שמדובר בכסף "על קרן הצבי". ח"כ גינזבורג תיקן אותם: "זאת קרן החזרים". ויכוח סמנטי שמחביא בתוכו ויכוח כלכלי אמיתי מאוד: מי ישלם, כמה, ומתי.
אבל מאחורי הוויכוח על הפיצוי מסתתר ויכוח עמוק יותר, שאיש אינו ממהר לנסח בפה מלא: האם המדינה חייבת לפצות ענף על כך שהעולם השתנה.
רישיון מונית עלה כסף. לעיתים הרבה כסף. אנשים השקיעו חסכונות, לקחו הלוואות, בנו על כך פרנסה. ועכשיו בא חוק ואומר שהמונופול שרכשו - הזכות הבלעדית לקחת נוסעים בתשלום - הולך להיפתח לתחרות. האם המדינה אחראית לכך. האם היא חייבת לרכוש בחזרה את מה שהעניקה.
התשובה האינטואיטיבית היא כן. התשובה הכלכלית מורכבת יותר. כי אם נקבל את הלוגיקה שכל שינוי רגולטורי המשנה את ערך הרישיון מחייב פיצוי - נגלה עצמנו בעולם שבו רפורמה כלכלית כלשהי כמעט בלתי אפשרית. כל ענף מוגן יטען לנזק. כל בעל רישיון יכמת את הפסדו. והמדינה, שמימנה את ההגנה מלכתחילה, תמצא עצמה משלמת פעמיים.
ח"כ פסל ראה את המלכודת הזו וניסח לה מוצא אלגנטי: הפיצוי יגיע מהכנסות אובר עצמה. מי שנכנס לשוק - ישלם על הכניסה. ההיגיון מפתה. הפרטים, כמו תמיד, טמונים בשאלה כמה, ולכמה זמן, ומי יפקח שהכסף אכן מגיע.
נציגי האוצר מסרו בדיון שהעבודה מתבצעת ותיקח זמן - משפט שכל מי שמכיר את האוצר שמע בגרסאות שונות, על נושאים שונים, בעשורים שונים.
ח"כ פסל לא התפעל והבהיר שבלי הכרעה תקציבית אין חוק, וקצב לאוצר שבועיים. שבועיים, לאוצר הישראלי, זה אופטימיזם שגובל בתמימות.
אשרי המאמין.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'