"מי שיכול לגרום לכם להאמין באבסורדים יכול לגרום לכם לבצע זוועות", Questions sur les miracles, וולטר (1765)
מאז 7 באוקטובר 2023 צופה העם היהודי כיצד שנאה עתיקה מואצת בתחפושת חדשה. במשך אלפי שנים יצרו שקרים גדולים על יהודים כדי להצדיק אלימות נגדם.
פרעה שיעבד את העברים בכך שסימן אותם כגיס חמישי. אירופה של ימי הביניים הפיצה את עלילת הדם המקורית, שהיהודים רצחו ילדים נוצרים כדי לערבב את דמם במצות לפני פסח. הנאצים האשימו את היהודים בקריסת גרמניה ואז "הגנו" על עצמם באמצעות השמדת שישה מיליון. הדפוס קבוע: ממציאים שקר, טוענים לפחד, מבצעים זוועות.
אחת הגרסאות העכשוויות של ההשמצה העתיקה הזאת מגיעה עטופה בשפת השחרור הלאומי: המיתוס של "עם פלסטיני" קדום. לפי הנרטיב הזה התקיימה פעם אומה פלסטינית מובחנת, ילידית, מושרשת וריבונית, שנושלה באכזריות בידי הציונות. חזרו על כך מספיק פעמים, וזה החל להישמע כחוכמה עמוקה ואותנטית שהתקבלה מדורות. אך ההיסטוריה, מסמכי המקור ודבריהם של מנהיגים ערבים עצמם מספרים סיפור שונה מאוד.
לפני אמצע המאה ה־20 אין תיעוד היסטורי לעם ערבי פלסטיני מובחן בעל שפה, היסטוריה, מוסדות או זהות לאומית משלו. תחת האימפריה העות'מאנית האזור היה מחוז מוזנח שחולק מנהלית בין נפות שונות. התושבים המקומיים הזדהו לפי דת, יהודי, מוסלמי, נוצרי, או לפי עיר, ירושלמי, יפואי, שְׁכֶמי. "פלסטיני" לא היה אחד מהם. מבקרים במאה ה־19 כמו מארק טוויין והרמן מלוויל תיארו את הארץ כדלילה באוכלוסין ושוממה, מקום של חורבן ולא מדינה פלסטינית לאומית משגשגת כביכול. העלייה היהודית והשבת הקרקעות לעיבוד בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 הביאו תחייה כלכלית, אשר משכה הגירה ערבית מאזורים שכנים בחיפוש אחר עבודה ויציבות. למרבה הצער של הנרטיב המועדף, תנועת אוכלוסין המבוססת על כלכלה אנושית בסיסית אינה יכולה להמציא בדיעבד אומה קדומה כביכול.
ג'ואן פיטרס, בספרה From Time Immemorial (1984), אספה בקפדנות נתונים ודוחות רשמיים כדי להראות שרוב מוחלט של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל המנדטורית היו מהגרים חדשים שנמשכו על ידי פיתוח יהודי, ולא "ילידים" מושרשים. ספרו של שי בן־תקוע, Phantom Nation (2012), עקב אחר הופעתו של "עם פלסטיני" כהמצאה פוליטית של אמצע המאה ה־20, זהות שהותאמה בדיעבד כדי לשרת מאבק נגד הקשר היהודי הקדום לארץ והריבונות המודרנית.
אם אכן התקיימה אומה פלסטינית רציפה ובעלת תודעה עצמית, היכן מלכיה, כרוניקותיה או מטבעותיה? היכן הארכאולוגיה, הספרות או הליטורגיה שלה? הארכיון המיתולוגי הזה דומם ברעם. השתיקה המפלילה הזאת נקטעת רק על ידי הודאותיהם הפשוטות של מנהיגים ערבים מוקדמים ועכשוויים, שדחו במפורש זהות פלסטינית נפרדת.
בשנת 1919 פנה הקונגרס הסורי הכללי לוועדת קינג־קריין: "אנו מבקשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, הידוע כפלסטין, מן המדינה הסורית." פלסטין, במילותיהם, הייתה פשוט דרום סוריה.
בשנת 1946 אמר ההיסטוריון הלבנוני־אמריקאי פרופ' פיליפ חיטי לוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית: "אין דבר כזה פלסטין בהיסטוריה, בהחלט לא." בשנת 1977 אמר בכיר אש"ף זוהייר מוחסן לעיתון ההולנדי Trouw: "העם הפלסטיני אינו קיים. כולנו חלק מעם אחד, האומה הערבית… קיומה של זהות פלסטינית נפרדת הוא רק מסיבות פוליטיות."
לאחרונה יותר הודה בכיר חמאס פתחי חמאד בנאום טלוויזיוני כי "חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני סעודים… אנחנו ערבים." אלה אינם מסרי ציונות, אלא הצהרות כנות של מנהיגים ערבים שדחו בגלוי את הרעיון הפנטסטי של "פלסטינים".
המונח "פלסטין" עצמו אינו ממקור ערבי. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא מחק הקיסר הרומי אדריאנוס בזעם את "יהודה" מן המפה ושינה את שמה ל־Syria Palaestina על שם אויבי ישראל הקדומים, הפלשתים, בניסיון לנתק את הקשר היהודי לארץ ישראל.
לאורך אלפי השנים הבאות "פלסטין" הייתה כינוי גיאוגרפי ששימש שליטים זרים, ולא הגדרה עצמית של עם מובחן וילידי. ישנה אירוניה היסטורית מרה בכך שמעשה המחיקה הרומי הזה של היהודים הוחזר לחיים כהוכחה כביכול לאומה שלא הייתה קיימת קודם לכן, ושקיומה הנטען מציג את יהודי ימינו כפולשים בלתי חוקיים במולדתם העתיקה.
העם היהודי שמר על קשר דתי, תרבותי ורגשי רציף לארץ ישראל לאורך גלות של 2,000 שנה. "העם הפלסטיני" כזהות לאומית התגבש רק באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20, מתוך התנגדות לרנסנס הלאומי היהודי המודרני, ובעיקר מתוך התנגדות לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח תיכון ערבי בלעדי. יש מי שמבקש להתעלם מן הנתונים ומהגישה ההיסטורית המבוססת מחקר, כפי שמציגים חוקרים רציניים כמו פיטרס ובן־תקוע, ולטעון שתמיד התקיימה ישות ערבית בפלסטין.
חרף הפאתוס המרשים של טענות כאלה ב־BBC ובאו"ם, חוט דק של נוכחות גיאוגרפית של כמה משפחות ערביות אינו מוכיח קיומה של אומה פלסטינית קדומה, יותר מאשר סרטי מלחמות הכוכבים מוכיחים קיומם של חייזרים. השקר הגדול כאן אינו רק הטענה שהייתה אומה כזאת כאשר לא הייתה. זהו גם הטיעון שהיהודים גנבו מולדת של “עם" אחר וכעת יושבים בה שלא כדין, שעצם קיומה של ישראל הוא פשע. כאשר השקר הזה מתקבל, כל מעשה של הגנה עצמית יהודית הופך ל"תוקפנות", וכל קריאה לפרק את המדינה היהודית היחידה בעולם מוצגת כדרישה אצילית ל"צדק".
בחלק 2 נראה כיצד המיתוס הזה של ילידים שנושלו נטווה בקפידה אל תוך "המשפט הבינלאומי", וכיצד השפה המשפטית עצמה סולפה ואז שועבדה בשירות עלילת דם חדשה.
דניאל וינסטון הוא מטפל וכותב המתגורר ביצהר בצפון השומרון.