השבוע הזה, מראשיתו ועד סופו, עמד בסימן הנגב. בראשיתו נחלצתי להיאבק בישיבת הממשלה על עתיד הנגב, כשלפתע גיליתי שהחלטת ממשלה תמימה, כביכול, שנועדה להקים עיר חרדית נוספת בסמוך לקריית גת, צופנת בתוכה גם הקפאת הקמת הערים החרדיות בנגב, תילה הסמוכה ללהבים וכסיף הסמוכה לערד, ואפילו ויתור על אחת מהן.
מרגע זה הדיון בממשלה הפך סוער, ומציעי ההחלטה נדרשו לוותר עליה, לפחות עד שיביאו עמם את שר השיכון, או להגיע להסכמות איתי.
זה נגמר בטוב, לעת עתה. החלטת הממשלה תוקנה, הקמת כסיף ותילה קובעה כנתון שאין לערער עליו, והצוות שהוקם לבחינת הקמת העיר השלישית, פלוגות, נדרש להתייחס בדיוניו גם לצורכי ההתיישבות בנגב ולהזמין אליהם נציגי משרדים שקידום הנגב בראש מעייניהם.
"ועשו-את בגדי אהרן לקדשו, לכהנו לי" - "לקדשו - להכניסו בכהונה ע"י הבגדים, שיהא כהן לי. ולשון כהונה - שירות הוא" - מבאר רש"י, ואף מוסיף מילה בצרפתית שמשמעותה: משרת. הכהן המורם מעם, הוא גם משרת שחייב לעמוד בחובותיו עד תום. הרעיון הזה, שרש"י חוזר עליו במקומות רבים, מדריך ומנחה אותי לאורך כל שליחותי הציבורית, ונראה שהוא אשר הקפיץ אותי ממקומי סביב שולחן הממשלה, ודחף אותי להיאבק על תיקון ההחלטה, למען הצלת הנגב, שעליו, על יישוב שממותיו, הופקדתי ברגע שהתמניתי לשרת ההתיישבות.
הנגב הוא 60% משטחה של מדינת ישראל, אבל רק 8% מאזרחי ישראל קבעו בו את ביתם, ורק מחצית מהם יהודים. תעצרו כאן רגע כדי לעכל את הנתונים הנוראים האלה. 70 שנה עברו מאז קרא דוד בן גוריון ליישב את הנגב, והגדיר זאת כאתגר ציוני ראשון במעלה, ועדיין רק 4% מאזרחי המדינה היהודים נענו לקריאה. בשנים האחרונות נעשה מאמץ ממשלתי מרוכז ומשמעותי לחזק את ערי הנגב, וזה כמובן חשוב מאוד, אבל השינוי הדמוגרפי הזה, המתרכז בערים, חייב להיות מלווה בשינוי גיאוגרפי במרחבים הפתוחים.
למעשה, רק 2.7% משטח הנגב מיושב, וכל היתר, מרחבי הנגב היפהפיים, לא רק ריקים מיישובים יהודיים, אלא מלאים בבנייה בדואית בלתי חוקית, בחממות לגידול סמים, בדרום פרוע בהיבט הפלילי והמשילותי, ולאחרונה גם בהיבט הביטחוני. מפעל הברחות האמל"ח, שיש לו בוודאות יד מכוונת עוינת, נסמך לא רק על "גבולות השלום" שלנו, אלא גם על מרחבי הנגב הריקים, המייצרים "גן עדן למבריחים", ולא רק זאת: גם כל התשתיות הביטחוניות שמדינת ישראל בנתה בנגב מאוימות בשל העובדה שהמרחב סביבן הוא, נכון להיום, מרחב עוין. הריק ההתיישבותי הזה מחייב שינוי, מחייב לבנות בו חומת מגן של התיישבות.
עם כניסתי לתפקיד שרת ההתיישבות הבטחתי לעצמי להשקיע בשינוי מפת ההתיישבות באזורים אסטרטגיים דלי יישובים. מעבר לחובה הציונית ליישב את הארץ כולה, לי היה ברור כבר אז, לפני "השבעה באוקטובר", שבמקום שבו אין התיישבות, אין גם ביטחון. "גיאוגרפיה ולא רק דמוגרפיה" - הסברתי לכל חבריי לממשלה את האמת הפשוטה: "אם נאבד את המרחבים - נאבד את הארץ". היום התובנה הזו היא נחלת רבים, גם במערכת הביטחונית וגם בצמרת המדינית. היום רבים מבינים את הביטוי "חומת מגן של התיישבות".
הנגב הוא כמובן ראשון לצורך הקריטי הזה. לכן נאבקתי על שינוי החלטת הממשלה בתחילת השבוע, ולכן גם הגעתי בסיומו לסיור משותף עם השר עמיחי שיקלי, לאורך ציר 25 המחבר את באר שבע לדימונה, הציר שלאורכו נקים, בע"ה, חמישה יישובים חדשים. הנגב כולו זרוע בבנייה בדואית בלתי חוקית בהיקפים בלתי נתפסים, ובמציאות כזו סדרי עדיפויות באכיפה הם שקובעים. אם לא נתעדף באכיפה את השטח המיועד ליישובים, לא נצליח להקים אותם, כי עתודות הקרקע האלה יהיו תפוסות. לכן שילוב זרועות עם רשות ההסדרה של ההתיישבות הבדואית, שבאחריות השר שיקלי, הוא תנאי קריטי לקידום ההתיישבות.
שמחתי לפגוש במהלך הסיור את בני ביטון, ראש עיריית דימונה, ולהודות לו על החלטתו לתמוך בהקמת יישובי ציר 25, בדיון שהתקיים בנושא זה במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. בעבר ראשי ערים בפריפריה חששו מאוד מהקמת התיישבות כפרית בסמוך לעריהם, חשש טבעי שמא אותה התיישבות עם בתים צמודי קרקע תאיים על התפתחות העיר שלה הם מחויבים. עצם הגישה החדשה הזו של בני ביטון מלמדת גם על התובנה החדשה לגבי הצורך בחומת מגן של התיישבות במרחב הפתוח, וכמובן גם על ההשקעה העצומה והמבורכת של הממשלה בעיר דימונה עצמה, שצומחת עכשיו בהיקפים של אלפי יחידות דיור, ויכולה להיות בטוחה בעצמה ואף לשאוף להיות עוגן עירוני ליישובים החדשים שיקומו.
בין ישיבת הממשלה שבפתח השבוע לבין הסיור שבסיומו, הספקנו לקדם השבוע את ההתיישבות בנגב גם באמצעות הוצאת "קול קורא" שיקדם את תוכנית הציר המזרחי, שחלקו הדרומי, המועצה האזורית ערבה והמועצה האזורית אילות, הוא חלק מהנגב. את שתי הצלעות של הנגב, צלע הגבול המזרחי, גבול ירדן, וצלע הגבול המערבי, גבול מצרים, נצליח לחזק, בע"ה, באמצעות תוכנית הצירים הללו, המעוגנת בהחלטת קבינט שזכיתי להיות גם בין יוזמיה וגם בין מבצעיה. 80 מיליון שקלים מושקעים כבר עכשיו בתוכנית, וחמישה מיליארד שקלים לתוכנית חומש צפויים להצטרף אליה בשבועות הקרובים. והנה השבוע קם הדבר ונהיה: יצאנו לדרך עם הקול הקורא הראשון. "זה כל כך מרגש" - אמרה לי נציגת אשכול יישובי הנגב המזרחי - "מעולם לא השקיעו בנו ככה..."
ביום ראשון הקרוב, יום תל חי, נתקדם, בע"ה, בעוד צעד משמעותי ואף קריטי לחיזוק ההתיישבות בנגב, ובכלל בכל אותם מרחבים דלי יישובים. ביום זה נקים, בע"ה, "צוות לבחינת ההליך לקבלת החלטה בדבר הקמת יישובים חדשים". ככל ששם הצוות נשמע לכם ארוך, הוא קצר מאוד לעומת הליך הקמת יישובים חדשים הקבוע כבר 20 שנה בהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז. לפי "נוהל הקמת יישובים" הקיים היום, הקמת יישוב אורכת שנים רבות, לעיתים בין עשר לעשרים שנה, וכופה עלינו את "מירוץ הארנב מול הצב" - בזמן שהיישובים המוסדרים מוקמים בעצלתיים, הבנייה הבלתי חוקית שתופסת את אותם מרחבים מתקדמת חיש קל, וכמובן ללא עיכובים.
מרגע כניסתי לתפקיד שאפתי לשנות את הנוהל הזה, לקצר באופן דרמטי את משך הקמת היישובים ולאפשר לשכונות חלוץ לעלות על הקרקע ללא עיכובים מיותרים. לאחרונה הסברתי את הנושא לראש הממשלה, ובעקבות השיח בינינו תגיע לשולחננו ביום ראשון הקרוב החלטת הממשלה הזו. לא פעם חשבתי לעצמי: אם מקימי התנועה הציונית וראשוני המתיישבים בארץ היו מכירים את הנוהל הזה, הם היו מתביישים בנו עד מאוד. והנה, דווקא ביום תל חי, נזכה לעשות את הצעד הראשון התואם כל כך את דברי טרומפלדור, שמסר את נפשו על יישוב ארצנו: "במקום בו תעבור המחרשה - שם יעבור גבולנו". נראה לי שהפעם הוא יכול להיות גאה בנו.