מדי שנה, עם התקרב ימי הפורים, אנו מתמלאים בציפייה לשמחה הגדולה המאפיינת את עם ישראל. אולם לעיתים, מתוך רצון כנה לקיים את מצוות היום בשלמותה, אנו נתקלים בתופעות שבהן השמחה אינה מתועלת לאפיקים הנכונים, והופכת בטעות משמחה של מצווה להוללות פסולה.
כדי להבין את הדרך הנכונה של מצוות השמחה הנדרשת מאיתנו, עלינו לעיין בדברי מרן הבית יוסף דווקא בהלכות יום הכיפורים (אורח חיים, סימן תרכ"ב). הבית יוסף מביא בשם הרוקח הסבר מרתק להבדל בין תפילת המנחה ביום הכיפורים לבין מנחת השבת. השאלה היא מדוע בשבת אומרים "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", ואילו במנחת יום הכיפורים משמיטים פסוק זה? תשובתו נפלאה: "בשבת כשהציבור מתפללין מנחה כבר אכלו ושתו ושמחו, והקב"ה שמח עמהם, ולפיכך היא עת רצון". היסוד כאן מטלטל: ה"עת רצון" הגדולה ביותר נוצרת דווקא כשישראל מענגים את הגוף לכבוד היום, ודווקא מתוך השובע הזה הם בוחרים לפנות אל בוראם.
השמחה כסולם לעבודת ה'
השמחה בפורים אינה מטרה כשלעצמה, אלא כלי רב עוצמה לעבודת ה'. המצווה היא להשתמש ביין ובמשתה כדי להסיר את המחיצות המכסות על הנפש לאורך השנה, ולהגיע להתעלות רוחנית. בפורים האמיתי, השמחה והיין מולידים שירי שבח לבורא עולם, דקדוק מופלג במצוות מתוך חיות חדשה, ודקדוק מיוחד במצוות "ואהבת לרעך כמוך". זוהי השעה שבה היהודי אמור לגלות שגם תחת מעטה ה"חומר", המהות שלו היא קדושה ואהבת הזולת.
ראיה נפלאה לכוחה של השמחה למצוא מסילה ללב הזולת אנו מוצאים במנהג קהילות חו"ל. כידוע, בחו"ל נהגו הכהנים לברך ברכת כהנים רק בימים טובים. הרמ"א (אורח חיים סימן קכ"ח, סעיף מ"ד) מביא את הטעם לכך:
"נהגו שאין נושאים כפיהם אלא ביום טוב, משום דאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך, וצריך הכהן לברך באהבה, והשמחה מעוררת את האהבה".
השמחה המיוחדת של יום טוב, המלווה ביין ובסעודה, מרחיבה את דעתו של האדם, מולידה בו אהבת הזולת ומאפשרת לו לברך את העם מתוך חיבור אמיתי. היין, כשהוא נשתה במידה ובקדושה, אמור לפתוח את הלב לאהבה, לא לאיבוד שליטה.
שכרות ונפצים- לא בבית ספרנו
עוד לפני שניגש לאתגרי השעה, חשוב להבהיר: בכל שנה ושנה, השימוש בנפצים וההשתכרות עד איבוד דעת הם איסורים גמורים. רבים נשענים בטעות על דברי הגמרא (מגילה ז' ע"ב) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אך הפוסקים הבהירו שאין הכוונה לאובדן צלם אנוש. המשנה ברורה (סימן תרצ"ה, ס"ק ד') פוסק בחדות: "מי שיודע בעצמו שעל ידי השכרות יזלזל במצווה מן המצוות, בנטילת ידיים או בברכה וברכת המזון או שלא יתפלל תפילת מנחה או מעריב, או שיביא אותו לקלות ראש, מוטב שלא ישתכר". השמחה היהודית היא שמחה של שליטה עצמית, לא של פריקת עול.
כך גם לגבי רעש הנפצים. בכל שנה מדובר בעבירה חמורה של הבהלת עוברי אורח ופגיעה בזולת. זוהי עבירה על איסורי נזיקין ועל המצווה היסודית של "ואהבת לרעך כמוך". שמחה שבנויה על פחדו של האחר היא חילול ה' ברשות הרבים.
השנה חומרת האיסור חמורה שבעתיים
אם בכל שנה מדובר באיסור, הרי שבשנה זו, שנת מלחמה, הדברים מקבלים משנה תוקף ונוגעים בפיקוח נפש ממש:
חובת העירנות המבצעית: אנו חיים במציאות שבה העורף הוא חזית. התורה מצווה "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד" (דברים ד', ט'). אדם המשתכר במציאות ביטחונית נפיצה, מסכן חלילה את חייו וחיי משפחתו. עלינו להישאר דרוכים כדי להבחין בין אזעקת אמת לקולות החג, וכדי להוביל את יקירינו למבטחים תוך שניות בודדות. הפיכחות השנה היא הביטוי העליון של מצוות שמירת הנפש.
הערבות ללוחמינו ולציבור: רחובותינו מלאים בגיבורים שחזרו מהחזית ונושאים עמם פצעים שקופים בנפש. עבורם, כל נפץ ברחוב הוא "טריגר" שעלול להצית מחדש חרדה עמוקה. יתרה מכך, בעת מלחמה, גם מי שאינו הלום קרב עלול להתבלבל בחרדה בין קול נפץ לבין קול נפילת טיל או יירוט. זריעת בהלה כזו בלב הציבור היא אטימות לב שאין לה מקום בכל השנה כולה, ובפרט ביום שכולו אהבת הזולת.
"לך כנוס את כל היהודים"- שמחה של כבוד לזולת
התשתית לנס פורים הייתה האחדות. כשאסתר פונה למרדכי היא אומרת "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן" (אסתר ד', ט"ז). חז"ל מלמדים שמכוח ההתכנסות והאחדות הזו נהפך גזר הדין. פורים הוא חג שבו ה"אני" הופך ל"אנחנו". הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב', הלכה י"ז) קובע: "אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה". השנה, השמחה המפוארת הזו כוללת גם את הדאגה למשפחות המילואים, למפונים ולפצועים.
העבודה הגדולה של פורים היא להישאר "בני מלכים" גם בשעת השמחה. הרמ"א (סימן תרצ"ה, סעיף ב') מביא את שיטת המהרי"ל: "ישתה יותר מלימודו מעט, ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי". פתרון זה מראה שהמטרה היא ביטול המודעות הביקורתית מתוך קדושה, ולא חלילה הפיכת המרחב הציבורי לזירה של הפקרות.
בפסוק נאמר: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". חז"ל דרשו (מגילה ט"ז ע"ב) ש"ויקר" אלו התפילין. כשם שהתפילין הן אות לקדושה ולכבוד, כך השמחה שלנו צריכה להיות עם "יקר" - שמחה מכובדת שמעלה אותנו ואת הסובבים אותנו. אם נשכיל לשמוח מתוך אחריות, פיכחות ודאגה לשלום רענו, נזכה, בעזרת ה', שפורים שלנו יהיה באמת "עת רצון" שתלווה את כל עם ישראל לישועה, לנחמה ולניצחון.
הכותב הוא ראש "בית מדרש תורני ישראלי"