לפני כשנתיים הוקם בצה"ל ענף תעצומות לטיפול ושיקום חיילים המפתחים תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות המלחמה.
סא"ל מ', ראש הענף, מתארחת באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 לשיחה על הענף הייחודי ועל השפעות המלחמה על נפשם של הלוחמים.
היא עצמה הגיעה לתפקיד כרופאה צבאית שעברה שורת תפקידים כרופאה גדודית וחטיבתית במערך ההגנה האווירית, התמחות בפסיכיאטריה ופעילות רפואית מבצעית ב'צIק איתן' ומכאן עברה למערך בריאות הנפש, שם היא מכהנת בתשע השנים האחרונות.
למרכז תעצומות, מספרת סא"ל ד"ר מ', מגיעים המקרים המורכבים יותר. המערך כולל 250 קציני בריאות נפש, אך בשל המלחמה גוייסו עוד מאות והמספר עלה ללמעלה מאלף קב"נים שפוגשים את החיילים הפוסט טראומטיים ביחידותיהם. המקרים המורכבים והקשים יותר מגיעים למרכז תעצומות. מ' מספרת על משמעות המקרים הקשים שמגיעים למרכז ובהם חיילים שחבריהם נהרגו לצידם במהלך הקרבות, טיפלו בפצועים קשים ופינו גופות. רבים מהחיילים שמגיעים למרכז מגיעים אליו לקראת סוף השירות, כאשר קיימת הצטברות של משקעים.
מ' מרחיבה אודות ההפנמה המערכתית של הצבא ודרגי הפיקוד במתן טיפול וסיוע איכותי יעיל ומהיר ללוחמים. ההבנה הזו החלה בתקופת הקורונה שהשפיעה על נפשם של חיילים שהתגייסו לאחר שכנערים ונערות מלש"בים מצאו את עצמם בודדים ומנותקים מקשרים חברתיים במשך חודשים, מה שעורר לא מעט התמודדויות נפשיות כמו חרדה, דיכאון וכיוצא באלה. בעקבות הבנת חשיבות ההתמודדות הופנו תקציבים להתמודדות הנפשית של חיילים.
עוד מספרת סא"ל מ' אודות השינוי שחל בקרב הדור הנוכחי של החילים שמרשים לעצמם לדבר על ההתמודדויות הנפשיות, על הקושי שהם חווים, על הכאב הרבה יותר מכפי שהיו הדברים בעבר, אם כי גם כיום עדיין קיים מחסום מסוים אצל חלק מהם.
התמודדות מאוחרת עם טראומות מתגלה לעיתים אצל מי שהפעילו מערכות לחימה מרחוק ולא חוו את ההתמודדות במו ידיהם ובאופן מיידי. התסמינים מתגלים גם בזיכרונות ובחלומות, גם בהימנעות מפעולות שמזכירות את הפעילות, תחושות אשמה. לבד מכך ישנן תופעות שמתגלות רק לאחר חודשים, בספרות המקצועית מדובר על שישה חודשים, ולשם כך קיימת מרפאה ייעודית לחיילים משוחררים שמגלים אחרי תקופת מה שטריגר כלשהו מעורר אצלם טראומות ישנם. דוגמא לכך היא מציינת את הסדרה 'נעילה' שעוררה אצל לוחמי מלחמת יו"כ תחושות מודחקות, כך גם אירוע כמו זה של איציק סעידיאן שעורר רגשות אצל אחרים שפנו ליחידה.
סא"ל מ' מרחיבה אודות מסלולי הטיפול השונים ביחידה, כאשר 85 אחוזים מהמטופלים הם חיילי חובה והשאר הם אנשי קבע ואנשי מילואים. המסלולים מותאמים לכל מטופל, חלקם באופן קבוצתי, חלקם פרטני וחלקם משולבים. בין השאר נכללים בטיפולים גם מעקבים פסיכיאטריים למי שזקוק, דיקור, ריפוי בעיסוק, ובמסלול הקבוצתי טיפולי הקניית מיומנויות, ויסות כעסים, התמודדות עם קשיי שינה ועוד. בנוסף עבודה עם הגל הגובר של שימוש בחומרים שונים, אלכוהול סמים וכו', ומציאת חלופות שייתנו מענה במקום זה שהמטופל נתן לעצמו דרך אותם חומרים, מענה לטווח קצר שיהיה הרסני אם יימשך.
עוד מספרת סא"ל מ' אודות הטיפולים התרופתיים שניתנים למטופלי המרכז, וזאת בתיאום ובשיתוף המטופל עצמו. סוגיה נוספת היא סוגיית הזוגיות הנפגעת בתקופת מלחמה, מה שכיום מדובר לעומת מלחמות קודמות. לא תמיד המטופל יודע לשייך את ההתמודדות הזוגית המורכבת שהוא עובר לחוויה שחווה במהלך המלחמה, וגם הזיהוי והשיוך הזה מצריך עזרה מקצועית.
הטיפול, אומרת מ', חייב לבוא מרצונו של המטופל ולא בהכרח או בכפייה. על המטופל להבין שהטיפול לא יהיה פשוט ובהחלט יתכן ובתחילתו תהיה החמרה במצב ורק בהמשך יבוא השיפור. לעיתים חולף זמן עד שהמטופל נכון לטיפול, וגם כשחולף זמן שכזה לא נכון לדחוק בו להגיע לטיפול.
סוגיה נוספת העולה במהלך השיחה עם סא"ל מ' היא סוגיית המתח בין הצורך והרצון להיות המקרין עוצמה וכוח, לבין הנכונות להודות בחולשה ובכאב הפרטי שעמו מתמודדים הלוחמים, התמודדות שכאשר היא נעשית באופן נכון היא מהווה בסיס לחוסנו של העם והצבא.
על הדרך הנכונה להתמודד עם אבדנות, אומרת סא"ל מ' כי נדרש שיח ציבורי על התופעה, אך שיח אחראי, כלומר לא כזה שמאדיר את מי שלקח את חייו או כזה שמפרט את הדרך בה הוא ביצע את המעשה. פירוט מהסוג הזה יכול להוות גורם מעודד למי שבחייו ישנה חשיבה אבדנית כרונית. הספרות המקצועית מדברת על גל של חיקויי מעשי אבדנות לאחר שיח מאדיר ומפרט של מעשה אבדנות של ידוען כזה או אחר
בהקשר זה מציינת מ' את התכנית הייחודית של צה"ל למניעת אבדנות, תכנית שהציבה אותו בתחתית טבלת אחוזי האבדנות בצבאות המערב. התכנית כוללת גם חשיפה של החיילים לאפשרות לקבל סיוע מקצועי וגם הרחקה מכלי נשק.
מ' נשאלת ומרחיבה אודות הקשר בין תחושת השליחות והחיבור למטרת המשימה לבין חוסן נפשי. בנוסף היא מציינת קשר עם היחידה והמפקד כגורם שיוצר יותר חוסן וכוח נפשי. מנגד, היא אומרת, תחושה שהמעשה שנעשה היה לא מוסרי מגבירה את הקושי וההתמודדות. לשאלה אם נכון להגביר חוסן ערכי לחיילים, להבהיר להם את סוגיית הלמה ובכך לייצר אצלם את אותו חוסן נדרש, משיבה סא"ל מ' ואומרת "אנחנו לא עוסקים בזה, אבל בטיפול שניתן בקבוצות אנחנו רואים שעבור אותם חיילים שהגיעו עם פציעה מוסרית, הקבוצה מאוד מאוד עוזרת להם. עצם זה שהם שומעים מחיילים אחרים מה הם עשו ומה הם ראו ולמה הם היו עדים ומגלים שהם לא לבד בתוך התחושה הזאת ושיש עוד חיילים שמרגישים כמוהם, ההסתמכות הזאת על הקבוצה ויחסי האמון שנבנים בתוכה זה מאוד עוזר להם".
לזאת היא מוסיפה ומציינת כי תחושת משמעות מייצר המרכז אצל המטופלים דרך הפנמת הסיבה לקום בבוקר, וזאת גם דרך עבודה חקלאית יום בשבוע וגם דרך השארתם בשירות צבאי משמעותי על אף ההתמודדות הנפשית, מה שמעניק להם תחושה והבנה שהם עדיין חשובים לחברה ויכולים לתרום לה.