סיגל קראוניק, אלמנתו של אריק הי"ד, מי שהיה רבש"ץ קיבוץ בארי ונפל ראשון בקרב על הבית, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה מרגשת - בה היא חוזרת אל השעות ההן בממ"ד בבית שורץ מחבלים, אל התובנות על האויב ואל השליחות שאימצה לעצמה - להיות "מפיצת אור" עבור עם ישראל וחייליו.
"התעוררנו להתראות צבע אדום וחשבנו שזה עוד יום רגיל, כי לצערי התרגלנו", משחזרת קראוניק את בוקר השבעה באוקטובר. "תוך כדי שאריק מתארגן, עולים מולו בקשר רבש"צים וחברים מהצבא, וכל אחד מדווח: יש אצלנו ירי ביישוב. אריק הבין מיד שזה אירוע חריג. הוא קיבל טלפון מראש צוות צח"י שאמרה לו שחבר קיבוץ ראה מחבלי חמאס על אופנועים עם סרטים על הראש. היא אמרה שזה נראה לה לא הגיוני, אבל אריק זיהה מיד ואמר: "זה הגיוני. מה שקורה עכשיו זה פעולת הסחה על מנת שייכנסו ליישוב'".
באותם רגעים גורליים, אריק הורה לסיגל להגיף תריסים ולוודא ששלושת ילדיהם הגדולים, שגרו במגורי הצעירים, ערים. "הוא לקח את האקדח ואת ה-M16 ויצא. הוא הסתובב בחצי מבט ואמר לי 'להתראות'. בחיים הוא לא אמר את זה. תמיד היה יוצא וחוזר. בדיעבד נודע לנו שהוא נתקל בחוליה בשער הנשקייה, חיסל אותה עם האקדח שלו, אבל שם חיכו לו מחבלים נוספים שירו בצידי הרכב. אריק כבר בשבע ושתי דקות לא היה בין החיים".
בזמן שאריק נפל בקרב, סיגל ובתה הקטנה נועה נלחמו על חייהן בתוך הממ"ד. "היינו 17 שעות בממ"ד עם כלבת הרוטווילר שלי. הכלבה הזו, שבדרך כלל נחשבת למסיבית ומסוכנת, לא הוציאה הגה במשך כל הזמן הזה. זה חיבר אותי לפרשת יתרו, כשבני ישראל יצאו ממצרים וכתוב 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. הבנתי איזה נס גדול היה לי".
במשך שעות ארוכות הן החזיקו בידית הממ"ד - מסרבות לעזוב. "היינו בשקט מופתי, לא תקשרנו ולא ענינו לטלפונים. בחרתי לא לקרוא מה קורה בקבוצה של בארי, כי אם הייתי יודעת שהשכנים משמאל וממול נרצחו, אולי הייתי עושה טעות טקטית ויוצאת החוצה. רק לפני חודשיים, כששמעתי פודקאסט של החבר'ה שחילצו אותי, גיליתי שבעצם הייתי בת ערובה. המחבלים היו בתוך הבית שלי ובחרו להישאר בבתים שבהם היו אנשים חיים בממ"דים כדי להשתמש בהם כבני ערובה כשהצבא יגיע".
החילוץ הגיע לבסוף תחת אש כבדה ורק כשהגיעה לכניסה לקיבוץ והתאחדה עם ילדיה הגדולים, בישר לה בנה הבכור את הבשורה המרה על מותו של אריק. "איבדתי את בעלי, איבדתי את כל החברים הכי קרובים שלי שנרצחו, ולא חזרנו לבתים שלנו. אבל אני מאמינה שזו הייתה קריאת השמה מבורא עולם. אם היינו ממשיכים בדרך הזו, ואם כולם היו מחליטים להפתיע אותנו באותה שבת - איראן, לבנון, תימן ועזה - לא היינו יושבים פה היום".
קראוניק מסרבת לשקוע במרירות או בכעס כלפי המערכת. "אני לא כועסת על אף אחד ולא חושבת שמישהו הפקיר אותי. אני חושבת שנכשלנו, שחטאנו בחטא היוהרה ואנחנו עדיין מחזיקים בו. לימדתי את הילדים שלי שאם נכשלים לא כועסים, אלא מסתכלים בעיניים טובות ומתקנים. הצבא והמדינה מתקנים עכשיו. עם ישראל התגייס במלוא תפארתו".
היא מתארת מפגשים מרגשים בנתיבות, העיר אליה פונו, שם פגשה משפחות שהביאו אוכל ושמיכות לניצולים. "הסתכלתי על האנשים האלה והם נראו לי מוכרים. הבנתי שאלו המלאכים שהוציאו אותנו מהכאוס הגדול ביותר. בכל רע יש טוב, ואם אתה מבין שבתוך סיפור כל כך קשה יש ניצוצות של אור, אתה יכול לצמוח".
האמונה עבורה היא כוח שאינו דורש הוכחות לוגיות. "באמונה אין היגיון. החטופים שהיו במנהרות יצאו עם אמונה גדולה, וזו מדרגה גבוהה כי אתה לא צריך לוגיקה. האמונה נותנת לי המון כוח. כשחזרו עשרים חטופים בשמחת תורה, אנשים שלחו לי הודעות ניחומים כי בעלי לא חזר. אמרתי להם: 'השמחה גדולה! אין פה השוואה'. אני שמחה בשמחתה של כל אמא שהילד שלה חזר. לכל אחד יש את המסע שלו".
כיום קראוניק מקדישה את חייה להרצאות בפני חיילים ומפקדים, כולל שיחות חיזוק לתצפיתניות לעתיד. "הגעתי לצבא ואמרתי להם: אף אחד לא הפקיר אותי. נכשלנו, אבל הכישלון הוא רק אם אתה חדל. העובדה שביום שני בבוקר לא היה מחבל אחד על אדמת ישראל היא ניצחון. שילמנו מחיר, אבל היום אנחנו שולטים ברצועה והעוטף חוזר".
יש לה דעות נחרצות לגבי המשך המערכה. "יש קול שהתבלבל וחושב שהחזרת החטופים היא סיום המלחמה. מטרת המלחמה היא הכרעה והכנעה כדי שנחיה בבטחה. אני לא מתביישת להגיד - צריך גירוש. אם גירשנו את אחינו מגוש קטיף, אנחנו יכולים לגרש את אויבינו. אין 'בלתי מעורבים'. ראיתי את ההמון העזתי חוגג וצוחק כשחטופים עברו שם. מי שרוצה חיים אחרים לא בוחר בטרור. 'הקם להורגך השכם להורגו' זה פשוט. אנחנו אנשי שלום, אבל אנחנו לא יכולים להיות פטרונים ולהחליט מה האויב רוצה כשהוא אומר בבירור שהוא רוצה להשמיד אותנו".
למרות האובדן הכבד, סיגל לא מוותרת על השמחה ועל העתיד. "לפני חודשיים חיתנתי את הבת שלי וזו שמחה גדולה. אנחנו ממשיכים. הכאב תמיד לצידנו, אבל גם השמחה. אני מייחלת לעצמי זוגיות שנייה בעזרת השם. אריק תמיד יהיה לצידנו, אבל נמשיך הלאה. קושי רק מלמד אותך מה יש בתוכך. אם לא היה לי קושי, לא הייתי מגלה את 'סיגל השנייה' שאחרי השבעה באוקטובר".
היא מסכמת בתובנה על כוחה של השבירה: "שאלו אותי 'את נשברת?', ואני עונה שכל יום אני נשברת. רק אנשים חזקים מסוגלים להישבר, כי מהקרשים שנשברו אתה לומד לבנות סולם למדרגה הבאה. בורא עולם שם לי קשיים כי הוא אומר לי שאני מסוגלת ליותר. אני מבינה שאני נותנת לאנשים טיפות קטנות של תקווה ואמונה, וזו זכות גדולה".