יש רגעים בהיסטוריה שבהם השכל הישר מרים ידיים. לא משום שהוא כושל, אלא משום שהוא עומד נוכח מבוי סתום ואיבוד תקוה שאין הוא יכול לפתור בכלים שכליים-אנושיים.
המלחמה נפתחה בשבת שמחת תורה. יום של חג שחולל, והטבח הנוראי שהכה בנו הותיר אחריו בלבול ותחושת חוסר אונים שנמשכה במשך תקופה. באותה שבת התפללתי בישיבת מרכז הרב, ובהישמע האזעקות ירדנו למקלט, ובהגיענו למילות 'תפילת גשם' בכינו: "תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמָּיִם, תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מָיִם".
ואתמול, מחמת האזעקות, שבנו וירדנו אל אותו מקלט בתפילת שבת זכור; אך הפעם עמדנו בו בקומת רוח זקופה, מודים על חסדי ה', משום ההכרה כי מתקיים בנו עתה רוח גבורה של: "גַּם אֶת הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ", לנגד עינינו, בתקיפת ישראל את צריה.
מי שהיה אומר לנו בתחילת המלחמה, בתוך אותו מקלט, שבעוד זמן לא רב נשב כאן באותה שעה ובאותו מקום בבוקר שבת-זכור, כאשר ידינו גברה, ורוב ככל אויבינו מוכים עד אי־יכולת ופחד מלהשיב אש, וקרן ישראל תרום למעלה - לא היה זוכה לאמון. מי שכן שהיה מעז להאמין או לדבר כך, היה נחשב תמים או מנותק. “בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". כל אמירה על תפנית שכזו או על ישועה גדולה נדמתה כמי שאינה עומדת במבחן השכל וההיגיון האנושי של אותה שעה.
והנה - אנחנו כאן. מתממשים לעינינו הבטחות הנביאים לישועה כנגד כל העולם כולו: הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ. זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ (תהלים צח ב-ג) ובע"ה עוד ידו נטויה עלינו לטובה.
אין זו קריאה לעצימת עיניים. אסור לנו לטעות ולחשוב שהכול מושלם, או שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה. אך באותה מידה אסור לנו ליפול לשבי של חסרונות ההווה, ולמדוד את המציאות רק לפי מה שעדיין כואב, שעדיין חסר, שעדיין מדאיג.
חז"ל לימדו אותנו יסוד עמוק: "שלושה באין בהיסח הדעת - משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז ע"א). אין הכוונה לחוסר סדר, אלא להפך - לסדר שאינו כפוף לציפיות שלנו. הגאולה אינה מגיעה על פי לוח זמנים אנושי, ואינה נראית כפי שדמיינו בדמיוננו.
וכמו כן במדרש:
"יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, יהודה היה עסוק ליקח לו אשה - והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח" (בראשית רבה פ"ה).
בעוד בני אדם שקועים בצערם, בחרטתם, בהתמודדותם המקומית - הקב"ה מנהל מהלך אחר, רחב, ארוך טווח, כזה שאינו מתגלה מיד, אך מתקדם בעקביות שאין לה מעצור.
זהו עומק הרציונליות של הבלתי־אפשרי: היכולת של האמונה שלא להיכנע לשום מבוי סתום. עלינו להשאיר פתח לתסריט האלוקי.
ובהאיר עלינו חסד ה' זה, מלבד חובת הכרת הטוב הברורה - להכיר ולהודות על ניסיך שבכל יום עמנו ממש - מוטל עלינו גם להוסיף אומץ בלב ולהאמין בהמשך גאולת עמנו. אף בדברים שעד לא מכבר נחשבו בעינינו בבחינת “חלום", ולהאמין כי בכוחם להתגלם למציאות ממשית: מקדש וכהניו, ותמידים כסדרם. שהרי כבר זכינו שיתקיים בנו: "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".
ההיסטוריה של עם ישראל - בטווח הקצר ובטווח הארוך - מלמדת אותנו להעיז להאמין. מתברר שהאמונה איננה נאיבית, אלא האמונה היא המפוכחת. עלינו לדעת שאנו סמוכים ובטוחים בידיו של הקב"ה, שמוליך אותנו - לעיתים דרך מסלולים שלא היינו בוחרים, אך תמיד אל עבר אורו של משיח, עד הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן. אשרי המאמין.