בחג הפורים מצינו הלכה ייחודית- יש ימים עבור בני הכפרים, יום עבור בני העיירות ויום עבור מוקפי החומה. וכדברי המשנה הראשונה במסכת מגילה- מגילה נקראת במשך חמשה ימים- בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד ובט"ו.
דהיינו שבנוסף ליום י"ד המוכר לנו כמיועד לבני הפרזים, ובנוסף ליום ט"ו המוכר לנו כמיועד לבני המוקפים, חז"ל גם תקנו מועדי קריאה לבני הכפרים בתאריכים י"א אדר, י"ב אדר וי"ג אדר.
והנה בכל השנים אנו חוגגים רק בזמנם של העיירות, בי"ד, ובזמנם של מוקפי החומה, בט"ו. אך השנה זכינו להתחיל את שמחת פורים כבר מי"א אדר, שבת זכור, בו הושמד ברגע אחד ראש הנחש הפרסי יחד עם 'רוב בניו'. השנה אנו זוכים לחגיגת פורים ארוכה- החל מי"א ועד ט"ו, החל מזמנם של הכפרים דרך זמנם של בני העיירות ועד זמנם של מוקפי החומה.
דבר זה מביא אותנו להתבונן במהות שלוש הזמנים הללו, דבר שלא מצינו במצוות אחרות. ננסה לראות כיצד שלושתם מופיעים אצלנו באומה. נתחיל בשניים היותר רגילים, בני העיירות ובני המוקפים.
אפשר לומר, שאלו כנגד שני חלקים באומתנו. יש אצלנו חלקים באומה שנזהרים מאד מכל מגע עם אתגר. הם מוקפים, סגורים, ברורים וחתומים. זה נפלא, אבל זה מעכב התקדמות צמיחה ופריחה. לעומתם יש באומתנו כאלה שנכונים לכל אתגר גם אם הוא דורש כניסה למקום סכנה רוחני. המקום הזה הוא פרזי, הוא לא מוגבל, הוא מקום שבו אפשר עוד להתפרס ולהתרחב, אבל הוא גם מסוכן ולא מוגן, 'אשר קרך בדרך'. זה כמו ההבדל בין שניים שמתמודדים עם פקק- אחד עומד, שומר על הרכב שלו שלם ונקי. ואילו השני יורד לדרך עפר, חוטף קצת מתוך שאיפה לעבור ולא לעמוד במקום.
דבר זה נמצא גם בטבע של הימים הללו, ימים י"ד וט"ו. המוקפים קוראים בט"ו, אז יש אור ירח מלא, אבל הוא כבר לא מתמלא, אלא בסופו של יום כבר מתחיל להתחסר. לעומתם בני העיירות קוראים ביום י"ד אין אור מלא, אלא אור חסר, אבל הוא בתנועה של התעלות והשתלמות.
עד כאן עסקנו בבני עיירות ובני המוקפים, אבל השנה כפי שאמרנו החגיגות מתחילות כבר מי"א באדר, יש לנו השנה גם את השמחה של בני הכפרים. בני הכפרים רחוקים מבית הכנסת, הם נמצאים במקום שאין בו קריאת התורה וקריאת מגילה. אבל יש להם לב כל כך גדול, הם רוצים לספק מים ומזון לאחיהם שבכרכים. בשביל זה הם יעשו כל מאמץ אפשרי ויטרחו לבוא מרחוק. במודעות שלהם האהבה שלהם לאומתם והנכונות שלהם להתמסר עבורה לא מחוברת לאהבת ה' ומצוותיו.
בפורים אנו אומרים, כולנו יחד משלימים זה את זה, 'זמנים הרבה תקנו להם'. אמנם 'זמנו של זה לא כזמנו של זה' אך רק בכינוס כולם, בהכרה במעלתם של כלל הקבוצות באומה, ובקבלה זה מזה, נוושע תשועת עולמים.