"אנחנו פשוט לא מתאימים, אם היינו מתאימים לא היינו כל פעם נתקעים באותו הסיבוב…", אמרה דנה בייאוש ואני כבר יודעת שהיא לא מדברת על התאמה אלא על כאב.
"אני באמת לא מבין מה עשיתי, סך הכל רציתי לשמח אותה בסופשבוע זוגי בוינה, מלון טוב, מסעדה עם נרות. רציתי לעשות משהו רומנטי ובמקום זה דנה רק בכתה בלילה הראשון. את מבינה מה זה עושה לי? אני מתאמץ, יוזם וחושב רק עליך ואת נעלבת", אמר עמיחי בכעס.
"אתה לא באמת רואה אותי. כבר אמרתי כל כך הרבה פעמים כמה כל ענייני הכספים לחוץ אצלנו וחופשה היא לא כרגע בסדר העדיפויות. אבל, אתה פשוט לא שומע אותי, אתה רוצה כל כך להרגיש את עצמך, להרגיש כמה אתה מצליח להפתיע ואיזה בעל טוב אתה ולקבל קרדיטים בכמויות ואתה בכלל לא רואה אותי".
"זה די נפוץ", עניתי.
"מה?", שאלו שניהם יחד.
"הרבה זוגות מגיעים אלי עם סיפור דומה ובטוחים שהבעיה היא האירוע, הכסף, החופשה או אפילו המילים שלא נאמרו בצורה נכונה. מתחת לסיפור הזה יושב פצע ישן שבכלל לא התחיל בקשר הזוגי. אנחנו נכנסים לקשר עם תקווה עמוקה ולפעמים לא מודעת שדווקא בקשר יהיה ריפוי לכל המקומות האלה שלא נראית בילדות. משאלה עמוקה כזו שסוף סוף מישהו יראה את הצרכים, את הרגשות, העוצמות וחוסר האונים שלנו. כשזה לא קורה, זה לא סתם מאכזב אלא ממש שורף. כי זה לא רק שהוא לא ראה אותך עכשיו אלא זה צירוף של כל הפעמים שהרגשת שלא ראו אותך". "דנה, כשעמיחי הפתיע אותך עם החופשה, על מה הרגשת שזה לחץ לך מבפנים?", שאלתי.
"הרגשתי לא חשוב ושלא שואלים אותי באמת אלא מחליטים מעל הראש שלי כשעוד הוא יודע שזה ממש לא בסדר העדיפויות", ענתה. "והתחושה הזו מוכרת לך?", שאלתי.
"בטח. אבא שלי היה כזה. הוא קרא לזה דאגה, אבל אף פעם לא באמת היה שואל ובודק איתי אלא מחליט עליי", ענתה.
"אבל אני לא אבא שלך", פנה אליה עמיחי.
"נכון אתה לא, אבל בפצע הזה שהיא הביאה איתה בלי שהתכוונת נגעת בו", עניתי. זה רגע מאוד משמעותי בטיפול, הרגע שבו עמיחי מבין שהוא לא זה שיצר את הפצע אלא רק לחץ עליו. כשלוחצים על פצע ישן, הכאב הוא תמיד גדול יותר מהאירוע עצמו ולכן קשה להבין למה מחווה יפה יכולה להתפוצץ ככה. ההתפוצצות זה לא על וינה או אם זה היה רומנטי או לא, אלא על חווית חוסר נראות. עמיחי רצה לשמח את דנה והיא רק רצתה להראות. שניהם פעלו מתוך כוונה טובה ושניהם בסוף דרכו אחד לשני על פצעי הילדות.
"אבל אני לא הרגשתי ככה כשרק הכרנו, אני מרגישה שאני מתגעגעת לעמיחי כשרק הכרנו", אמרה דנה.
"בתקופת ההכרות נדמה לנו שמצאנו מישהו שרואה אותנו לגמרי. כל מילה מעניינת, כל סיפור מרגש ונוצר מעין מילוי עמוק לחלל ישן שנסגר ומתמלא. אבל הפצע לא באמת נרפא אלא רק נרגע מעט ואז כשהחיים האמיתיים מתחילים ודורכים אחד לשני על המקומות הכואבים, כל ההתאהבות הזו מתנפצת והופכת לכאב משותף. הרבה זוגות באמת נעצרים שם וחושבים שאולי טעו ואולי קשר זוגי לא אמור להיות כל כך מסובך ודווקא בפצע המשותף הזה מסתתרת ההזדמנות. עמיחי, כשדנה אומרת שאתה לא רואה אותה, מה זה מפעיל בך?".
"שאני אף פעם לא מספיק ולא משנה מה אעשה זה לא באמת יתקבל אצלה", ענה. "גם אתה מביא פצע מהבית", אמרתי לעמיחי. "כן, זה מקום מוכר שבו לא קיבלתי הערכה להישגים שלי ואם לא הצלחתי הרגשתי שלא סופרים אותי".
"ועכשיו, כשאתה יוזם ונענה בבכי, לא רק שזה מתסכל אלא משחזר חוויה של חוסר ערך. דנה מפחדת שלא רואים אותה, אתה מפחד שלא מעריכים אותך. שני פצעים ישנים שמנהלים ריקוד עיוור ישן בתוך קשר עכשווי וכל אחד בטוח שהשני הוא המקור לכאב, בזמן שהשני הוא רק הטריגר". הרגע המשמעותי ביותר בפגישה היה כשדנה אמרה לעמיחי: אני יודעת שרצית לשמח אותי ועכשיו אני ממש רואה את זה. באותו הרגע המרחב השתנה בינהם השתנה והוא הפסיק להיות האויב שמכאיב והפך לשליח של ריפוי. זוגיות יכולה להיות המקום שבו אנחנו ממשיכים לשחזר שוב ושוב את חווית חוסר הנראות אבל היא יכולה להיות גם מרחב ההתפתחות העמוק ביותר של התודעה, הבטחון והעוצמה שלנו. ההבדל טמון בנכונות להסתכל פנימה ולומר: זה פצע שלי, אתה נגעת בו והוא לא התחיל ממך. לפעמים הריפוי לא מתחיל במחוות גדולות ורומנטיות ולא בשינויים דרמטיים אלא במשפט אחד פשוט שנאמר מתוך מקום נקי: אני רואה אותך ונמצא איתך בכאב הזה.