בשבת האחרונה ישראל קיבלה החלטה היסטורית ופתחה במהלך צבאי ישיר נגד איראן. הבוקר הצטרף חיזבאללה וירה מטחים לעבר העורף הישראלי. זה כבר איננו עימות מרוחק דרך שליחים. זו מערכה גלויה מול ציר שמבקש לשחוק, להתיש ולפגוע בלב המדינה.
ברגעים כאלה נבחנת הנהגה. אך לא פחות מכך נבחנת התקשורת.
במקום להתמקד בשאלות המכריעות האם המהלך מייצר הרתעה, האם היעדים האסטרטגיים ברורים, האם העורף מוגן, חלק מהשיח שב ומתכנס לאותה פריזמה צרה של סגנון, של טון, של מי אמר מה למי ומתי. כאילו אנחנו בעימות רשת ולא במלחמה אזורית.
במקביל מתרחש באולפנים מחזה קבוע. שורה ארוכה של פרשנים במיל, חלקם מהמערכת הפוליטית וחלקם מהמערכת הביטחונית, מציגים תחזיות נחרצות. הם יודעים להסביר למה המהלך מסוכן מדי, או לא מסוכן מספיק, למה התזמון שגוי, למה האויב לא יגיב, או יגיב בדיוק כך. הבעיה היא שרבים מהם טעו שוב ושוב בשנים האחרונות.
טעו בהערכת חמאס. טעו בהערכת חיזבאללה. טעו בעוצמת האיום האיראני. טעו בהבנת כוונות האויב. ובכל זאת, בכל ערב הם שבים למסך כאילו לא אירע דבר, עם אותה ודאות עצמית.
ייתכן שהגיע הזמן לומר ביושר נבואות אינן תחליף לעובדות. תחזיות אינן אחריות. הציבור הישראלי אינו זקוק לידוע לשוטים במסווה של ניתוח עומק. הוא זקוק למידע אמין, מבוסס, זהיר. הוא זקוק להבנה של מה מתרחש בשטח ולא לספקולציות שמייצרות פאניקה או אופוריה מלאכותית.
בזמן שחיילים פועלים בעומק, בזמן שאזרחים רצים למרחבים מוגנים, אין מקום לפסטיבל הערכות. יש מקום לדיווח, להסבר, לפרשנות אחראית שמבינה את גבולות הידע.
הבעיה עמוקה יותר. חלק מהפרשנות בישראל הפכה עם השנים לתחליף למדיניות. במקום לשאול מה נכון למדינה, נשאל מה יתקבל טוב יותר בכותרת. במקום לבחון מהלך דרך עדשת הביטחון הלאומי, בוחנים אותו דרך מדד תגובות ברשת.
מלחמה אינה אירוע תקשורתי. היא אירוע קיומי. וכאשר ישראל בוחרת לפעול ישירות מול איראן, היא עושה זאת מתוך הבנה שהזמן אינו פועל לטובתה. מי שמבקש למדוד את ההחלטה דרך סרגל של נראות בינלאומית בלבד, מתעלם מהעיקר האיום.
העורף הישראלי חזק. החברה הישראלית ידעה בעבר רגעים קשים יותר. אך כדי לשמור על חוסן, נדרש שיח אחראי. תקשורת שמדווחת מהשטח, שמביאה קולות של מפקדים, של לוחמים, של תושבים. שמסבירה לציבור מה משמעות כל שלב במערכה. שמציבה סימני שאלה כשצריך, אך אינה מתמכרת לדרמה.
בימים כאלה, תפקידה של התקשורת אינו רק לבקר. הוא גם ללכד. לחזק רוח. להזכיר לציבור מדוע אנו פועלים ומה מונח על הכף.
אין פירוש הדבר לסתום פיות או לבטל ביקורת. ביקורת היא נשמת אפה של דמוקרטיה. אך יש הבדל בין ביקורת עניינית המבוססת על עובדות, לבין מרוץ יומיומי להצהרה הנחרצת ביותר.
כאשר חיזבאללה מצטרף למערכה ומבקש להרחיב את החזית, עלינו לזכור שהמאבק אינו רק צבאי. הוא גם תודעתי. אויבינו עוקבים אחרי השידורים שלנו. הם מחפשים סדקים, מחפשים סימני פירוד.
דווקא עכשיו נדרשת בהירות. המבחן של הנהגה יימדד בתוצאה האם הצליחה לצמצם את האיום האיראני ולחזק את ההרתעה בצפון. והמבחן של התקשורת יימדד באחריותה האם בחרה להיות זירת התגוששות פוליטית, או עמוד תווך של מידע ואחדות.
הציבור הישראלי בוגר. הוא יודע להתמודד עם אמת מורכבת. הוא אינו זקוק לפטרונות של מומחים שמכריזים בביטחון על תרחישים שמעולם לא התממשו. הוא זקוק לעובדות, להקשר, לפרופורציה.
במזרח התיכון לא שורדים בזכות ניסוח זהיר בלבד. שורדים בזכות עוצמה, נחישות ובהירות מוסרית. ובהירות כזו מתחילה גם בשיח ציבורי שמבין את גודל השעה.
המערכה שנפתחה בשבת לא תסתיים בכותרת אחת. היא תימשך, תשתנה, תאתגר. אבל אם נדע לשלב מנהיגות נחושה עם תקשורת אחראית, נוכל לא רק לעמוד בה אלא לצאת ממנה מחוזקים יותר.
עתה הזמן לפחות דיבורים מיותרים ויותר אחריות. פחות נבואות ויותר דיווח. פחות אגו ויותר עם.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה למשברים