למרבה הצער, רבים מכירים את חג הפורים אך ורק כחגיגת "האלווין" או כ"ליל כל הקדושים היהודי" - מסיבת תחפושות (ולעיתים התערטלות) הנחגגת בשמחה ריקה-מתוכן ובהפקרות קרנבלית. אבקש להציע קריאה מפוכחת יותר, תאולוגית וקבלית, לחג.
התנ"ך, התלמוד, ההלכה והקבלה מרוממים את היין ממשקה לברכה - קושרים שמחה לקדושה, שירה להודיה, וקציר לתקווה. שתיית היין בפורים היא דרך להזניק את תודעתנו אל עולם מתוקן שבו שכינת ה' שורה בגלוי והרוע מובס.
לאורך הקאנון היהודי, החל מן המקרא, מתוארים הקשרים החיוניים שבין איש לאישה, בין אדם לאלוהים, ובין עם ישראל לאלוהיו באמצעות מטפורות הגפן והיין.
"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכ"ח; "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב־נָא, הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת. וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" (תהלים פ') - כאשר מדובר על כנסת ישראל בארץ ישראל.
אכן, המקרא (יחזקאל ל"ו) והתלמוד (סנהדרין צ ע"א) מתייחסים לשפע יבול הגפנים ושאר הפירות, בשובם הנבואי של היהודים מן הגלות לארץ ישראל, כסימן מובהק לרצון ה' וכמדד לשמחה עילאית.
תיאורי חגיגת הבציר במקרא מרהיבים (ראו למשל שופטים ט' וישעיהו ט"ז). הבוצרים נכנסים אל הכרמים בשמחה, מרננים ומריעים, בגיל ובהילולים, בקריאות הידד ובזמר ונבל. (והנבל לשון כפולה הוא - גם כלי נגינה וגם כד יין.)
אכן, "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן" (תהלים ק"ד), וכן "הַגֶּפֶן... הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים" (שופטים ט'). על יסוד פסוקים אלו ומקורות נוספים פוסק התלמוד (ברכות לה ע"א) "שאין אומרים שירה אלא על היין" באמצעות "כוס של ברכה", גביע של יין - ומכאן הנהגת כוס הקידוש בכל מעמד דתי-טקסי בישראל.
בקפיצה של אלפיים שנה קדימה, ישנו תיאור מרגש ביומנו של צעיר שעבד ביקב החדש של הברון אדמונד דה רוטשילד בראשון לציון, בעת הבציר החלוצי בשנת 1890.
דוד יודלביץ מספר כי "הפעמון צלצל בארבע לפנות בוקר להעיר את צבא הצעירים, הצעירות והילדים החמושים בכלי זמירה. העגלות העמוסות ענבים זרמו אל הגיתות, וכולם שרו: ‘התעורר עם ישראל! שבו נעוריך לארץ, קרובה גאולתך’ - ולאחר מכן פרצו בשיר ובריקוד".
וכן מסופר סיפור נאה על הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז’ין, ששמח עד מאוד כאשר הגיע לידיו באביב 1893 בקבוק יין ראשון מיקבי כרמל בארץ ישראל. הוא הבין כי "טעם הטרואר" שב ונגלה לעם היהודי.
בנו, הרב מאיר בר־אילן, מספר כי חרף מחלתו הקשה של אביו (שממנה נפטר באותה שנה) "אורו עיניו וזרחו משמחה", והוא לבש בגדי שבת מהודרים בטרם פתח את הבקבוק. "מודה אני לה' על הזכות לשתות יין מגפן שנטעו יהודים בארץ ישראל", קרא הנצי"ב, ובירך ברכת "שהחיינו" על היין - "וכן נהג כמה ימים".
היום אנו נוטים לראות כמובנת מאליה את אכילת פירותיה ושתיית יינותיה של ארץ ישראל. אולם קטעים אלו מזכירים כי מה שהפך בעינינו למציאות יומיומית הוא לא פחות מהתגשמות נבואות וחלומות. הייננות הישראלית המודרנית היא התממשות השיבה, הילידיות המחודשת והגאולה של העם היהודי.
וכאן אנו מגיעים לפורים. במקורות היהודיים המסורתיים, מגילת אסתר היא סיפור אזהרה על ערבוב הרה אסון בין טוב לרע. זהו סיפור על דחיית אמונותיה של ממלכה מושחתת, שבה כל החלטה גורלית - ובכלל זה הגזֵרה להשמיד את העם היהודי בכל רחבי האימפריה הפרסית - התקבלה תוך כדי משתה פרוע, ספוג שכרות, עבודה זרה ופריצות.
כנגד פשיעה וחוסר מוסר זה, העבודה הרוחנית שהיהודים מבקשים לעשות בפורים היא השבת הגבולות שבין טוב לרע. אנו מבקשים למחוק את שמו של המן - צורר המגילה, מזרע "עמלק" - וכל אשר הוא מייצג.
וכאן נכנס היין. חרב פיפיות הוא. בכוחו להוליך את האדם אל התהום, ובכוחו לרומם את תודעתו אל צלילות מחשבה וטוהר כוונה. ליין היכולת לטשטש את ההבדלים שאינם מהותיים, ובה־בעת להבהיר את האמיתות הקובעות.
אכן, על פי דעה אחת בתלמוד, גפן הייתה "עץ הדעת טוב ורע" בגן עדן, וממנה סחטה חוה יין לאדם הראשון. שתיית היין מכריחה את האדם לבחור - לכבד את הסמכות האלוהית או לדחותה - אז וכיום.
על כן, בתפיסת התורה את הפורים, היהודים שואפים לפלס נתיב אל קיום נעלה שבו אין עוד בלבול; אין אלא הטוב הצרוף, כבעולם שקדם לחטא בגן עדן.
במקום עולם פרסי קדום של שכרות מלכותית, תאוות דם ועקרונות כפרניים - אנו מבקשים להתרומם אל עולם מזוכך שבו נוכחות ה' ותורתו גוברות.
מכאן נובע המושג "עד דלא ידע" - בלבול מכוון. אנו שותים בפורים עד שהיוהרה של העולם החומרני המתיימר לעליונות - מה שמכונה לעיתים "העולם הנאור", העלול להיות פשיסטי או מרקסיסטי במובהק - מתרככת תחת השפעת המשקה מטלטל התודעה. אנו מבקשים למחוק את השפעות "עמלק" שבעולמנו ולהתגבר על סבך הטוב והרע המרחיק אותנו מן האל.
ייתכן שהדברים נשמעים אזוטריים, אך תורת הקבלה מדגישה שלמחיקה זו כוח לחבר אותנו ללחישות של דבקות אלוהית הזורמות ביקום.
לפיכך אנו מרימים כוס ואומרים "לחיים" - ביטוי לנחישותנו לחתור אל הטוב. אנו נותנים ביטוי לרצוננו לגלות את הזרמים האלוהיים הטמונים בבריאה ואת הכוחות הגנוזים בתולדות עם ישראל.
ואנו מטביעים את צוררינו במשקה - מהעריצים של פרס הקדומה ועד האייתוללות של איראן המודרנית. (ולצורך הכרעת האויבים בני זמננו, גם צמד מפציצי B-52 לא יזיקו.)
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. הוא גם מוסמך כמומחה בענייני יין מטעם המכון הבינלאומי WSET בדרגה 3, והוא עורך סיורי יין וטעימות מודרכות בניחוח ציוני־יהודי. להרחבה על הקשר בין תורה ליין ניתן להאזין לפרק "שיכור על יין" מדצמבר 2025 בפודקסט של סיימון ג'ייקובס "הטרואר הכשר" (הזמין בכל פלטפורמות ההסכתים.)
בפורים הקרוב, הכותב ימזוג את היינות הכשרים האיכותיים הבאים: בן נון מרסליס, דלתון גלילו, היוצר ליריקה GSM, טורא לימיטד אדישין, טפרברג אסנס קברנט סוביניון, יעקב אוריה המוסקטיר, יער יתיר, לה פורט בלנש יער לבנון, לוריא סיידא וינארדס אדישין, מוניץ שקמה, פטיט קסטל, ופלם אבן ספיר.