בעוד הישראלים נצורים בבתיהם בצל האזעקות והמתקפות הנמשכות בעקבות מבצע שאגת הארי, מצאו עצמן הקהילות היהודיות בתפוצות מול השאלה האם לקיים את חגיגות ומסיבות הפורים כפי שתוכנן או שמא לבטלן או לקיימן באופן מצומצם נוכח סולידריות עם מצב המלחמה בארץ.
שליחי המכון שלנו ברחבי העולם, מדווחים על אמביוולנטיות גדולה, שאני סבור שמשקפת את הדילמה בין נאמנות ואהבה למדינת ישראל לבין הרצון לשמור על המסורת ועל בריאות הקהילות וזהותן היהודית. דילמה זו, נוגעת בלב המתח היהודי העמוק שבין כאב לשמחה, בין אחריות לאומית לבין חוסן רוחני, כאשר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
מצד אחד, ברור כי לא יהודי התפוצות אינם יכולים ואסור להם להיות אדישים כאשר אנו, אחיהם ואחיותיהם בארץ ישראל, מצויים תחת איום ויש הרוגים בנפש. בעוד חיילינו עומדים בחזית ואזרחים רצים למקלטים, הלב היהודי מרגיש, שכן ערבות הדדית איננה סיסמה אלא יסוד קיומנו. "כל ישראל ערבים זה בזה" אינו רק דין הלכתי אלא תודעה קיומית. תחושת אי-הנוחות מלחגוג כרגיל היא תחושה אמיתית ונכונה, הנובעת מרגישות ומאחריות.
אולם, מצד שני, פורים עצמו נולד מתוך מציאות של איום קיומי. במגילת אסתר מתואר עם מפוזר ומפורד, הנתון לגזירת השמדה. דווקא מתוך הסכנה צומחת הישועה, ומתוך האפלה נולד האור. פורים איננו חג של ניתוק מן המציאות, אלא חג של עמידה אמיצה בתוכה. הוא חג של זהות, של גאווה יהודית, של הכרזה ברורה: עם ישראל חי.
במגילת אסתר אין ביטול של מציאות הסכנה, אלא עמידה מולה. היהודים אינם מסתתרים בזהותם. הם מתכנסים, צמים, מתפללים ולבסוף גם שמחים. השמחה שם איננה קלות דעת, אלא הצהרה של אמונה, של חוסן ושל זהות.
ישנו הבדל גדול בין קלות דעת לבין שמחה של מצווה. קלות דעת אינה במקומה, אך שמחה של מצווה היא כוח רוחני. הרמב"ם כותב בהלכות מגילה שסעודת פורים צריכה להיות שמחה, ועם זאת מדגיש שהשמחה האמיתית היא להרבות במתנות לאביונים ולשמח לב נדכאים. כלומר, השמחה איננה התעלמות מן הכאב, אלא תשובה לו.
פורים הוא חלק מהקיום היהודי. הוא ביטוי לגאווה יהודית בריאה, לזיכרון ההצלה של עם ישראל, להכרה שגם כאשר ההיסטוריה מאיימת יד ה' פועלת בתוך המציאות. לבטל את השמחה לחלוטין עלול לשדר הרכנת ראש, ודווקא בימים אלו איננו רשאים ואסור לנו להרכין ראש. אויבינו מבקשים להכניע לא רק את גופנו אלא גם את רוחנו. ביטול השמחה לחלוטין עלול להתפרש, גם כלפי עצמנו, כוויתור על כוח החיים שלנו. בפורים "ונהפוך הוא" אנו מהפכים פחד לאמונה, איום לאחדות, וגזירה לשירה.
אל מול כך, על הקהילות היהודיות בתפוצות למצוא דרך מאוזנת, שתקיים שמחה שיש בה עומק ומשמעות אך בו בזמן לא תהיה ראוותנית או מנותקת, אלא מחזקת ומאחדת. מצד אחד עליהן לקיים את מצוות היום במלואן, בהידור ובכוונה גדולה, כפי שהיה מתוכנן. אולן מן הד השני, עליהן להדגיש כחלק מהחגיגות גם תכנים של קשר למדינת ישראל, תפילה לשלום החיילים וערבות ההדדית, להקדיש חלק מן האירועים ללימוד, לתפילה ולמעשי חסד מיוחדים למען אחיהם בארץ.
לא נאמר כאן ש"ביטולו הוא קיומו", אלא להפך: קיומו מתוך אחריות הוא קיומו האמיתי של החג. פורים הוא חלק מהקיום היהודי, מהזיכרון ההיסטורי שלנו, מהאמונה שהקב"ה מלווה את עמו גם בהסתר פנים. לבטל את החגיגה לחלוטין עלול לטשטש את המסר הזה.
דווקא השנה השמחה צריכה להיות עמוקה יותר, פנימית ומחוברת יותר. לא שמחה של שכחה, אלא שמחה של אמונה. יהי רצון שנזכה במהרה ל"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" כאן ובארץ ישראל, בשלווה ובביטחון.
הכותב הוא ראש מכון 'שטראוס-עמיאל' מבית רשת 'אור תורה סטון' להכשרת שליחים לתפוצות