פרופסור נטע ברק-קורן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית נחשבת למומחית בעלת שם בתחומה, אבל בשנים האחרונים היא בחרה לצלול אל לב הסערה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית.

בראיון בערוץ 7 היא מותחת ביקורת נוקבת על האופן שבו מתנהל המשפט החוקתי בישראל, ומזהירה כי בית המשפט העליון פועל בנתק מסוכן מהמציאות האמפירית.

"בסוף, ברמה הכי בסיסית, להתייחס למציאות ולהתייחס לעובדות ולהתייחס לנתונים - זה משהו שבית המשפט לא עושה מספיק," היא טוענת.

בשיחה מרתקת היא מסבירה כי בג"ץ, המבוסס על תצהירים ודיונים ערכיים, מוותר פעמים רבות על בירור עובדתי מעמיק. לדבריה, חוסר השימוש בראיות ובעדויות פוגע ביכולת לקבל החלטות מושכלות ומעמיק את הסכסוך החוקתי המדמם.

ברק-קורן, שהייתה חברה בפורום האקדמי שניסה לגבש הסכמות סביב הרפורמה המשפטית ב-2023, מנתחת עם יפרח את המשבר הלאומי בראייה רב-ממדית.

יפרח מזהה שני סכסוכים חריפים שמתנהלים במקביל: אחד בין ימין לשמאל, והשני בתוך המחנות עצמם. בשמאל, גורמים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה והתנועה לאיכות השלטון מקצינים את הטון ודורשים ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד תוך סירוב מוחלט לפשרות. מנגד, בימין רבים חשים שכל ניסיון להסכמה הוא מלכודת שבה בג"ץ "ייקח את מה שאנחנו נותנים לו, אבל לא יכבד את ההגבלה".

לדברי ברק-קורן, הדיאגנוזה של הסכסוך יושבת על רבדים של שיח ציבורי מזוהם. "אנחנו בתוך סכסוך חוקתי עצום שעטוף ברבדים שמתנהלים ברמה של השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי והזהותי. כל הדברים האלו מלבים אחד את השני ומוסיפים לזוהמה".

היא מזהה פחדים קיומיים בשני הצדדים: בשמאל זהו החשש הדמוגרפי והתחושה שהמדינה הופכת דתית יותר והליברלים מאבדים את עתידם, ובימין זהו תסכול של עשורים מול מערכת משפט שנראית כחסם בלתי עביר למימוש רצון הבוחר.

ברק-קורן מדגימה את חוסר האמון ההדדי דרך צריכת התקשורת בישראל. "בשביל להיות אזרח מודע במדינת ישראל, צריך לצרוך עיתונות מכל המקורות שלה. אני תמיד נותנת גם את 'הארץ' וגם את ערוץ 7 בתור דוגמה. אם אתה קורא רק 'הארץ', אתה לא שומע על 50 אחוז לפחות מהאירועים הביטחוניים ביהודה ושומרון. אם אתה קורא רק ערוץ 7, אז אתה לא שומע על כל אירועי ההפרדה המגדרית שמטרידים את קורא 'הארץ'".

התסכול בימין, לדבריה, אינו רק אידיאולוגי אלא מבני. היא מזכירה את הניסיון הממושך של יריב לוין לתקן את חוק החוזים ("הלכת אפרופים") - מהלך שגם כשעבר בכנסת, נתקל בפרשנות מצמצמת של העליון. "הימין מרגיש שהוא לא מצליח כבר עשורים לבצע שינוי. המדיניות שלו נחסמת". מנגד, השמאל מביט על הניסיונות לצמצם את כוחם של נציגי הציבור הערבי ורואה בכך רמז לבאות: "הם אומרים - אנחנו הבאים בתור".

כדי לפתור את הפלונטר, ברק-קורן חוזרת להיסטוריה הישראלית ומציעה להחיות את מושג "האספה המכוננת". היא מזכירה את הדיונים בין חיים כהן לזרח ורהפטיג בשנות ה-50: "כמה הם התווכחו בצורה לוהטת על הדברים, אבל כמה יפה הם דיברו אחד לשני. רמת השיח הייתה מאוד גבוהה. אפשר לחלוק בצורה נחרצת אבל לשמור על אווירה מכבדת."

הכשל המרכזי היום, לטענתה, הוא השילוב בין פוליטיקה לטכנולוגיה. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתגמלים קיצוניות ופוגעים ביכולת לגבש קונצנזוס. ברגע שדיוני הכנסת מועברים בשידור חי, חברי הכנסת הופכים לשחקנים בתיאטרון של רילס וסרטונים ויראליים. "חברת כנסת מתכננת את הדקה איך היא נכנסת, צורחת, ומחכה שיושב ראש הוועדה יזרוק אותה - וכל זה הופך לסרטון".

הפתרון שהיא מציעה הוא הקמת גוף ייצוגי נבחר, שיוקדש אך ורק לכתיבת הסדרים חוקתיים - הרחק מהמצלמות. "חשיבות של מרחב נטול מצלמות ותקשורת עבור נבחרי הציבור היא קריטית. צריך מרחב בטוח, שאני אוכל להגיד משהו ולבדוק איך זה נופל עליך, בלי שחברי למפלגה יוציאו את זה לתקשורת ויהפכו את זה לכלי ניגוח".

ברק-קורן מדגישה כי ישראל היא אחת הדמוקרטיות הוותיקות בעולם ("יותר מספרד ופורטוגל"), אך המבנה שלה לא עודכן מאז הקמתה. "ב-1949 היו 600 אלף אזרחים ו-120 חברי כנסת. היום יש עשרה מיליון ואותה כמות נבחרי ציבור. אין להם זמן, הם עמוסים במשברים". האספה המכוננת שהיא מציעה תאפשר לנבחרי הציבור להתנתק מחיי השעה ולהתמקד בבניית התשתית לחיי עולם.

לסיכום, פרופ' ברק-קורן מזהירה כי ירידת האמון בדמוקרטיה היא האיום הגדול ביותר. "נציגי הציבור בקושי מצליחים להקים קואליציה ורמת הסכסוך בתוך הכנסת מאוד גבוהה. משהו מאוד עמוק נשבר." היא קוראת ליצירת מתודולוגיה חדשה של הידברות, כזו שתחזיר את המשפט לעובדות ואת הפוליטיקה לכבוד ההדדי, לפני שהקיטוב יהפוך לבלתי הפיך.