בעוד התקשורת גדושה בתיעוד איראנים גולים צוהלים ומשבחים את ישראל וארה"ב, נחסם האינטרנט באיראן, מה שמקשה על המערב לזהות את הלכי הרוח האמיתיים באיראן עצמה.
עם אלי קלוטשטיין, חוקר איראן במכון משגב לביטחון לאומי, שוחחנו על הניסיון לנחש מה קורה בתוככי איראן ועל אישיותו של מי שמסומן כעת כיורשו של חמינאי, בנו.
"הנעלם הגדול ביותר שיש כעת לישראל וארה"ב הוא לדעת מתי בעצם ניתן ליצור את התנאים האידיאלים ליציאה לרחובות כדי להחליף את השלטון. איך ניתן לכמת את ההגדרה הזו ואיך נגיע למצב שבו ישראל וארה"ב לא נגררות למערכה ארוכה מדי אבל מצד שני לא מפסיקות מוקדם מדי, כך שהעם יידע לצאת לרחובות", אומר קלוטשטיין ומוסיף כי לא ברור כיצד העם האיראני עצמו יוכל לדעת מתי נכון לו לצאת לרחובות בהתבסס על דברי טראמפ שאמר לו שיכין עבור האיראנים את התנאים לכך, כאשר האינטרנט חסום עבורם. "זה הנעלם הגדול ביותר כעת".
"כעת ישראל וארה"ב עובדות על המעשה עצמו. הן מנסות לפגוע ככל הניתן בכוחות המשטר והדיכוי בתקווה שבהמשך העם יבין מתי ניתן לעשות את זה. במקביל פוגעים בבכירי המשטר כדי לפגוע ברציפות התפקודית של השלטון, ולפי הפרסומים בתקשורת ישראל וארה"ב פועלות כנראה ליצירת כוחות אופוזיציה שיוכלו להתעמת עם המממשל והכוחות שלו באיראן עצמה".
בהקשר זה מציע קלוטשטיין לתת את הדעת לבחירה לתקוף מוקדי משטר ובסיג' במחוזות הכורדיים והבאלוצ'ים, מה שבהחלט יתכן שנועד לשמש את אותם כוחות כורדיים ואחרים שיחומשו ויוכלו לפעול ולהיכנס למוקדי המשטר באיראן.
קלוטשטיין נזהר מלהעריך בעצמו אם אכן ישראל וארה"ב מחמשות את הכוחות הללו, אך מזכיר כי אם אכן זו דרך הפעולה הננקטת הרי שהיא לא ננקטת לראשונה. כך היה גם עם הדרוזים, כך היה בסוריה וכך לפי הטענות פועלת ישראל גם בעזה.
לפי שעה, אומר קלוטשטיין, קשה לדעת אם שמחת מתנגדי המשטר האיראני במקומה או שהיא מגיעה מוקדם מדי. "בתנאי מלחמה, וגם לא בתנאי מלחמה, קשה לדעת מתי מצטברת מאסה קריטית שמאפשרת למתנגדי השלטון להתגבר עליו. ראינו איך במחאות השתתפו מאות אלפים שיצאו לרחובות וזה לא הספיק מול הכוחות החמושים של המשטר", הוא אומר ומזכיר כי גם אם אכן היה מדובר אז במאות אלפים עדיין לא מדובר באחוז או שניים מהאוכלוסיה האיראנית העומדת כיום על כמעט מאה מיליון בני אדם. מספר המפגינים גם לא היה גדול דיו מול מספרם של אנשי כוחות הביטחון שהשלטון האיראני מחזיק.
"צריך הרבה יותר אנשים שיצאו לרחובות, או שאנשים מתוך השלטון יהיו מוכנים לשנות נאמנות, להפנות את הרובים כלפי המנהיגים הנוכחיים ולהעמיד שלטון חדש", הוא אומר ומעריך כי על מנת להגיע למהלך שכזה השיטות כולן בשימוש, מאיומים ועד שימון כספי דרך הסברה שצעד זה הוא הנכון והטוב לאיראן עצמה.
על מוג'תבא חמינאי, בנו של עלי חמינאי, מי שככל הנראה מונה ליורשו, מציין קלוטשטיין כי למעשה עדיין אין וודאות שהוא זה שאכן נבחר, ושאכן הוא בחיים. קלוטשטיין מזכיר את הדיווחים לפיהם כבר ביום הראשון לתקיפה חוסל בנו של חמינאי ובהחלט יתכן והסיבה לכך שטרם הוא הוכרז כיורש היא חוסר הוודאות באשר לגורלו. ויתכן שעדיין לא מכריזים עליו כדי שלא יהפוך יעד לחיסול, אך "זו טענה הרבה פחות חזקה כי בכל מקרה הוא יעד לחיסול".
עם זאת, "ממה שידוע עליו, הוא הבן השני של חמינאי, הוא סומן מזמן כיורש אידיאולוגי. היה חשש במשטר לסמן אותו כיורש כי לא רצו להציג את איראן כסוג של מלוכה שמעבירה את השלטון מאב לבנו ולא על פי קריטריונים של תכונות מסוימות והיות היורש איש דת בכיר. הוא שמרן וקיצוני למדי, מקורב למשמרות המהפכה, ב-2007 הוא תמך באחמדיניג'אד לנשיאות איראן, וכשפרצו המהומות הוא השתלט על הבסיג' כדי לדכא את המהומות. הוא התחיל את השירות שלו בצבא איראן במלחמת איראן עיראק בשנות השמונים, שם הוא הפך לגורם מרכזי במשפחה. השמרנות והקיצוניות שלו היא הגורם לכך שמשמרות המהפכה מקדמים אותו".
ומה באשר לבנו של השאה? הוא ממשיך לפרסם הודעות לעם האיראני על כך שהתקופה היא תקופה מיוחדת ובקרוב יגיע תורו להנהגה. קלוטשטיין מזכיר כי טרם פרוץ המלחמה קיים פהלאווי שיחות עם גורמים אמריקאיים.
"הוא דמות אופוזיציה בולטת אבל הוא לא הדמות האופוזיציונרית היחידה. לא ברור כמה תמיכה יש לו, וזו אחת הבעיות של האופוזיציה האיראנית. אין לה גורם אחד שכולם מתלכדים מאחוריו והוא שיכול להחליף את השלטון האיראני. זו אחת הסיבות לכך שגם במחאות לא הצליחו להביא להפלת השלטון האיראני. אם היה גורם אחד כזה, אולי הוא היה מוציא יותר אנשים לרחובות".