יש רגעים שבהם מגילת אסתר מפסיקה להיות סיפור עתיק והופכת להיות מראה. השנה, בקריאת המגילה, עברה בי צמרמורת. לא רק בגלל המתח, לא רק בגלל ההצלה, אלא בגלל הפסוק הפשוט שמחזיק את כל הסיפור: "לך כנוס את כל היהודים".
המגילה מתחילה במשתה. משתה של שפע, של ראווה, של תרבות זרה שמחלחלת פנימה. חז"ל כבר ראו שם את תחילת השבר. ומשם מגיע גם האבחון האכזרי של המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד." הוא לא אומר חלש. הוא לא אומר קטן. הוא אומר מפוזר ומפורד.
האויב תמיד מזהה נכון את נקודת התורפה שלנו. ואז מגיע הפתרון של אסתר, והוא איננו צבאי, הוא איננו פוליטי, הוא אפילו לא דיפלומטי. הפתרון שלה הוא קודם כול אחדות. לפני שהיא נכנסת אל המלך, לפני שהיא מסכנת את חייה, היא אומרת למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים." רק עם מאוחד יכול לעמוד מול אימפריה.
הבוקר נכנס אליי הביתה נתן שרנסקי, אסיר ציון לשעבר, להביא משלוח מנות. סביבו עמדו החיילים של אליאב אהובנו, אותם לוחמים שמבחינתי הם התגלמות פשוטה וצלולה של עם ישראל. הם ביקשו ממנו: ספר לנו משהו שקרה לך בפורים. והוא נזכר.
"בפורים פרץ אליו הביתה ה-KGB לחיפוש דרקוני", סיפר נתן, "בערב כבר פורסם בעיתון שאינני מואשם עוד כפעיל עלייה, אלא כמרגל אמריקאי. לא שנות סיביר, אלא סכנת מוות. אביטל פנתה מיד להנהגה בארץ. המסר הגיע אל הרב צבי יהודה קוק זצ"ל והוא אמר: "זה הזמן לסגור את הספרים ולצאת למאבק עולמי".
אמרו לו: "ממש לסגור את הספרים?" והוא השיב: "מי שלא יודע לסגור את הספרים כדי להציל את עם ישראל - שלא יפתח אותם".
ומכאן החל מסע אדיר של עם ישראל בכל העולם. "אני זוכר כנער בן שש־עשרה את ההפגנות באירופה, עטופי טליתות. עם קטן מול אימפריה רוסית אדירה. מה שאפילו אמריקה התקשתה לעשות - עשתה אחדות יהודית".
זהו המסר של המגילה. זהו סוד הקיום שלנו.
אסתר איננה מנהיגה רועשת. היא איננה נואמת בכיכרות. היא הולכת בשקט אל הסכנה כי אם לא היא, אז מי? כך גם הגיבורים שלנו היום. הם יודעים את הסיכון. הם אינם שואלים מי עומד לצדם ומה אמונתו. הם פשוט עומדים כתף אל כתף.
אליאב אהובנו הלך כך. לא בשם מחלוקת. לא בשם מחנה. בשם עם ישראל. האחדות איננה טשטוש הבדלים. היא הידיעה שברגעי הכרעה אנחנו עם אחד. שיש לנו זכות היסטורית לחיות כאן. שכולנו אחים גם אם דרכינו שונות. אולי זה האתגר האמיתי של פורים בדור שלנו. לא רק לנצח אויב חיצוני, אלא לא לאפשר לפירוד מבפנים להכריע אותנו.
המערכה הנוכחית בכל גבולותיה של ישראל, גם זו מול פרס של ימינו, ובראשה המשטר שאיים כל כך הרבה שנים להשמיד, להרוג ולאבד אותנו - מתקיימת היום בתנאים אחרים בזכות גיבורים שמסרו נפשם. אבל בשוך הקרבות תעמוד בפנינו שאלה עמוקה יותר: האם נזכור את הלקח? האם נדע לשמור על ה"כנוס"?
המגילה אינה מסתיימת במילים "ורצוי לכל אחיו" אלא: "ורצוי לרוב אחיו".
לא כולם יסכימו. לא הכול ייפתר. אבל אם נהיה ראויים לרוב אחינו - אם נדע להעדיף את העם על פני המחנה - נוכל לעמוד גם באתגרים הבאים. כי כוחנו איננו במספרנו. כוחנו באחדותנו.