לילה, מעט אנשים פקדו את בית הקברות שבהר הזיתים. בין רוח מקפיאה לאבנים קרות, בחושך, עמד אב וקבר שלשה ילדים קטנים עטופים בלבן. עמד אב לקבור את שלושת ילדיו. בלילה שחור על ההר בלטו שלוש גופות קטנות עטופות בלבן:
יעקב בן השש עשרה; אביגיל בת החמש עשרה; שרה בת השלוש עשרה.
ביום ראשון אחר הצהריים פגע טיל איראני בבית כנסת שבבית שמש, הֵפִיל את המקלט שמתחתיו. הם ושישה אחרים נהרגו. המקלט, מקום המבטחים, הפך למלכודת מוות.
מילותיו של האב תיוותרנה חקוקות בין אבני הבזלת והאדמה הקשה של ההר, יש מילים ששייכות לחושך שבו הן נאמרות. בית הקברות שעל הר הזיתים הופך אותו להר של מתים הצופים מאות בשנים אל הר הבית והעיר העתיקה. בהר הזה לא צריכים לקרוא בספרי ההיסטוריה, פשוט דורכים עליה מפני שהיא פרוסה מתחת הרגליים.
לא הייתי מסוגל לשוב לביתי, שעות רבות שוטטתי בין רחובות ירושלים. מחשבותיי נדדו אל הביקור ההוא בוושינגטון.
לפני שנים ביום שישי אפור ספוּג בְּגשם, עמדתי בכניסה למוזיאון השואה שבוושינגטון. בכניסה קבלתי 'דרכון' הנושא את שמו של צעיר, בערך בן גילי, שחיי בימים החשוכים של אירופה. החבר החדש הפך למדריך שלי, הוא היה זה שהוביל אותי בין מסתורי המוזיאון, הוא היה זה שחשף בפני את התקופה הנוראה. נכנסנו, אני והוא, בשער המוזיאון, מעלית שנדמתה לקרון בקר. כשנסגרו הדלתות חשתי כאילו אני נחנק, חברי החדש הרגיש כמו בבית.
נולדתי להורים פליטים. אבי ברח מגרמניה; אמי ברחה מפולין. כל משפחתו של סבי הושמדה בשואה. עץ משפחתי מפואר הפך לענף אחד קטן ושביר. סבא ורעייתו, אימא שלי, ועכשיו -
עכשיו תורי.
דלתות המעלית נפתחו, מצאתי עצמי מול שער הכניסה לגטו ורשה. שם פגשתי את מרדכי אנילביץ'', מנהיג המרד. היינו בני אותו גיל, בתחילת שנות השלושים שלנו, התבוננתי בו ופרצתי בבכי. הבנתי שיש מי שזכה לעשות היסטוריה, להיות חלק מרגע היסטורי. אנילביץ' נקלע לזירה היסטורית והפך, בעצמו, לחלק מההיסטוריה הלאומית שלנו. הרגשתי שעלי הוטלה משימה אחרת. כנראה שלא אהיה חלק מרגעים היסטוריים, עלי הוטלה המשימה לזכור ולנצור את הרגעים הללו ולהעביר אותם לדור הבא.
טעיתי.
לפעמים שער ההיסטוריה נפתח, מבלי שתבחר, אתה הופך לחלק ממנה. בוושינגטון, עם סיום הסיור המטלטל, יצאתי לרחוב והותרתי את השואה מאחור, בין כותלי המוזיאון. בערב פורים, על ההר, בין קבורה לאזעקה, הרגשתי חלק מההיסטוריה. פָּרס כבר לא היתה מדינה מתקופה רחוקה, שנאת המן במגילה, השנאה ממנה סבלו סבא וסבתא הפכה מזיכרון רחוק לטיל של שנאה, טיל הרוצח שלשה ילדים. הבונקרים של מרדכי אנילביץ' הפכו למקלטים, לפעמים, לקברים. בשעת לילה, על הר קר, נשא האב את שמות ילדיו ברוח, מדינה שלמה הקשיבה לקול צופרים. הרגשתי שהרגע המיוחד הזה מזמין אותי פנימה, לא מאפשר לי להיות רק 'נושא זיכרון'.
בלילה ההוא נדדה השינה. בלילה ירושלמי, כשמיירטים ישראלים השמידו פעם אחר פעם טילים אירניים-פרסיים, הבנתי שברגעים אלה מתחוללת היסטוריה, אתם ואני הפכנו להיות חלק ממנה. קריאת המגילה שבה להדהד שאלה גדולה שנותרה פתוחה לדורות: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"?
יש רגע שבו אנו הופכים להיות מחוללי ההיסטוריה. אינני יודע למה נבחרנו להיות חלק ממנה, אני רק יודע שלצד הזכות היא נושאת חובה, אחריות, עשיה אקטיבית. אני יודע שקריאת המגילה שבשושן הבירה התמזגה אם מטוסי חיל האויר בטהרן העשֵנה. אבל מי יודע למה נבחרנו? מי יודע על מה ולמה נגזר על האב לעמוד מעל קבר שלושת ילדיו? "ומי יודע"?!
אני רק יודע שההיסטוריה שבה למרכז ירושלים. אפשר להסתגר מפניה ולהחמיץ שוב את השעה. אפשר להצטרף אל הרוח המיוחדת שהיא מביאה. להיות שותפים בעיצובה, לכתוב עוד פרק מפואר בספר הספרים של העַם היהודי.
יעקב. אביגיל. שרה.
יהי זכרכם ברוך
הכותב הוא איש עסקים ופילנטרופ