כולם רואים את הפצצות חודרות הבונקרים שנוחתות על מתקני משמרות המהפכה במסגרת מה שהאמריקנים מכנים "זעם דחוף", אבל מעטים מבינים את שינוי הפרדיגמה העמוק שמתרחש כאן. הנשיא דונלד טראמפ לא תוקף רק כדי להקרין כח; מנסה להצליח לראשונה בהיסטוריה להחליף משטר ללא פלישה קרקעית.
כדי להבין את גודל האירוע, צריך לשאול את השאלה הכלכלית הקבועה: "בהשוואה למה?". בהשוואה לפלישה לעיראק ב-2003, אז אמריקה שלחה מאות אלפי חיילים כדי לבצע "בניין אומה" נאיבי ופרוגרסיבי (שעלה במיליאדרים ובדם רב), טראמפ מציג מודל ריאליסטי וקר.
הוא אומר, למעשה: אנחנו נשמיד את הנכסים האסטרטגיים של האייתוללות, נחנוק אותם כלכלית ונקריס את תשתיות השליטה שלהם מן האוויר ודרך הסייבר. אבל לא נשלח לאיראן מגפיים על הקרקע כדי לנהל את הביוב ואת בתי הספר. אם העם האיראני רוצה חירות, הוא מוזמן לעשות את העבודה השחורה ברחובות. זהו "שוק חופשי" של חילופי שלטון: ארצות הברית מספקת את חלון ההזדמנויות, אבל מסרבת לספק שירות לקוחות.
ההימור הזה אינו מתרחש בוואקום. בתוך המפלגה הרפובליקנית מתחולל מאבק עקרוני. סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, האגף הבדלני וגם המפלגה הדמוקרטית נושפים בעורפו של טראמפ ומזהירים מפני שקיעה ב"מלחמות נצח". טראמפ מנסה לרבע את המעגל: להשיג ניצחון מוחץ והיסטורי, מבלי לחצות את הקו האדום של שליחת כוחות רגליים. אם המהלך הזה יצליח והמשטר יקרוס פנימה, טראמפ ייזכר כגאון גיאופוליטי. אם איראן תשרוד ותתחיל לגבות מחירים מכאיבים מארה"ב, ואנס ואנשיו יקבלו את ההוכחה שניסויי חוץ הם בזבוז כסף, והם ידרשו התנתקות מוחלטת מהמזרח התיכון כולל מישראל.
מעניין במיוחד לראות את הפאניקה שאחזה במדינות המפרץ בימים אלו. נסיכויות הנפט העשירות, שהתמכרו ליציבות, רועדות מהרעיון של קריסת השלטון בטהרן. הן מעדיפות את "השד המוכר" על פני כאוס שעלול לזלוג אליהן. הפחד הזה מפני "אי-יציבות" הוא בדיוק אותה מחלה מוסדית שממנה סובל הממסד הביטחוני שלנו.
בדיוק כפי שהרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט חוששים לא פעם מצעדי הכרעה מוחלטים מחשש ל"וואקום שלטוני" או "הסלמה בלתי נשלטת", כך המערכת הבינלאומית מעדיפה לנהל את המחלה במקום לנתח את הגידול. אבל טראמפ, כאיש עסקים שלא מחויב לדת הסטטוס-קוו של פקידי מחלקת המדינה, מבין שלפעמים כדי לתקן מערכת רעילה חייבים לאפשר לה להתרסק.
עבורנו בישראל, המבצע האמריקני הוא ניסוי שחייב להצליח. הוא יכול להוכיח שאפשר לאיים על עצם קיומו של משטר בלי להישאב לשליטה אזרחית, אם רק משנים בצורה דרמטית את מאזן העלויות שלו. נותר רק לקוות שהאופוזיציה האיראנית, שעד כה הייתה מסוכסכת וחלשה, תדע לנצל את מתנת החינם הזו לפני שהסבלנות (והקשב הציבורי) בוושינגטון יגמרו, ואם יצליח נוכל לעשות אותו הדבר בשינויים במתחייבים גם ביהודה שומרון ועזה ואולי אצל אויבים אחרים, אבל זאת רק אם תהיה לכך תמיכה ציבורית בקרב הציבור הפלסטיני, ולגבי זה הספק גדול מהוודאות, ולכן דם חיילינו על הקרקע וכיבוש הם מחוייבי המציאות.
הכותב הוא יוצר ערוץ 'על המשמעות'
מייל לתגובות: Tamir@mashma.net